"אני אכתוב על זה בבלוג"

מכירים את זה?

המון פעמים יוצא לי להרהר עם עצמי בכל מיני סוגיות, לאו דווקא כי אני חושבת עליהן באופן אקטיבי, אלא יותר כי הן צפות מולי ברגעים מסוימים בחיים, ולא נותר לי אלא להרהר בהן, ובדר"כ אם זה הרהור טוב (כזה שבקצהו יש איזו תובנה נחמדה ששווה לחלוק) אני מחליטה בליבי – אני אכתוב על זה בבלוג.

זה קצת כמו לגלול בפיד של הפייסבוק סתם מתוך שיעמום, ואז להיתקל באיזה סרטון-מתכון מגניב של טייסטי, לחשוב עם עצמי רגע אם שווה לי להכין את זה משיקולי טעם מול קאדר, ואז להחליט בליבי – אני אכין את זה מתישהו, ולשמור את הלינק.

אבל איכשהו, הדברים האלה כמעט אף פעם לא קורים. זה כמו אלו שביננו ששומרות (כן, שומרות) את הבגדים שכבר קטנים עלינו בארון, מתוך תקווה לחזור ללבוש אותם כשנרזה. "חבל לזרוק, אני רק צריכה להרזות קצת ואני אוכל ללבוש את זה שוב", מוכר נכון?

אבל בפועל, כשאנחנו מרזות, מה הדבר הראשון שנרצה לעשות? ללכת להתפנק בבגדים פאקינג חדשים ובאופנה, ברור! רזינו, מגיע לנו! אז בעצם, מה הטעם של לשמור את הבגדים הישנים?

מה הטעם של לסמן מתכונים של טייסטי ששכחנו מקיומם ברגע שהמשכנו לגלול הלאה בפיד?

ומה הטעם שלי בלומר לעצמי "הא, זה משהו שיכול לצאת ממנו פוסט נחמד, אני אכתוב על זה בבלוג", ואז אחרי חצי שעה לא לזכור שמץ מהתובנה שאפפה אותי?

זה כנראה הפער האירוני ביותר בין המציאות לדמיון. "החיים על פי" כמו שאנחנו רואים אותם בראשינו, ובהם אני עומדת שמחה ורזה בבגדיי הישנים מהתיכון, מבשלת מתכון של טייסטי בהפתעה לבן זוגי וזה יוצא לי סקסי בדיוק כמו בסרטון, וגם המטבח המאובזר נראה בדיוק אותו דבר, וכל זה תוך כדי שאני כותבת פוסט סמי-פילוסופי דמי-ריאליסטי שבוחן את השקפת העולם של דור הYY שאוהב להשתכר עם קוקטיילים זולים במקום לעבוד. (ככה נראה לי השילוב של האותיות YY, כמו שתי כוסות קוקטייל צמודות, אבל גאד זה כזה הורס את הגאג כשאני מסבירה את זה)

ולעומת זאת המציאות, שאינה שמחה כמו "החיים על פי" אלא יותר כמו "החיים על פי הטבעת", ולא בקטע טוב של כותרת ספר על נישואים מוצלחים.

והפער הזה, בין הדמיון (להלן: "החיים על פי") ובין המציאות (להלן: "החיים על פי הטבעת") הוא מקור כל התסכול. חדי העין מבינכם ודאי יזהו שלמעשה מקור כל התסכול הוא הפער בקיומה של הטבעת. אז כן גברים, קחו זאת לתשומת ליבכם. אההמ חוץ ממך מאמי, אני לא לחוצה בכלל, בכלל – השמלה הלבנה שקניתי לפני חצי שנה תחכה בסבלנות בארון 😉

(הנה עכשיו הוא נלחץ, סבתא שלי תהיה גאה בי)

אבל רגע של רצינות – בגרסת החיים על פי הטבעת, אנחנו למעשה חיים רק שמץ מהחיים שאנחנו רוצים באמת. כמו להביט אל נוף מרהיב מבעד לחלון, שאנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו, אבל פתאום נסגר הוילון וכל מה שאנחנו מצליחים לחוות ממנו זה רק דרך חרך צר. וזה מתכון מדהים לתסכול. כל הזמן תחושת פספוס. כל הזמן לכעוס על הוילון, ולקנא בציפורים שעפות בחוץ.

וואלה, לא פתרתי את החידה. אני לא יודעת מהי דרך הקסם לעבור לגרסת החיים על פי, ועד אז אני נאלצת לקנות בגדים חדשים במידה 42, להמשיך לחפש מתכונים או להמציא מהראש כל פעם שאחשוב מה לבשל, ולהמשיך לאלתר פוסטים בבלוג.

אבל אתם יודעים מה? בסוף, בתכלס, למרות שלא זכרתי על מה רציתי לכתוב – עדיין יצא לי פוסט כיפי ומעניין. ולמרות שלא הכנתי בסוף את המתכון ששמרתי מטייסטי – המצאתי משהו מהראש ויצא לי טעים והייתי מבסוטה על עצמי לאללה. ולמרות שעליתי למידה 42 – אני נראית בבגדים שקניתי פיצוץ ומרגישה בהם נהדר, נוח, וסקסית.

ואז קצת פחות מוחמץ לי בלב 🙂

אז מקווה שנתתי קצת חומר למחשבה, מקווה שלא תתחילו לשרוף פה וילונות, והכי חשוב שתזכרו – הפער הוא בטבעת!

סופ"ש מוצלח חברים 🙂

מודעות פרסומת

יותר מזל משכל

שלשום קרה לי דבר נפלא. מסוג הדברים שחולמים עליהם בתור פנטזיה, שהלוואי שיתגשמו… או מסוג הדברים שפספסתם בטיפשות, והייתם מוכנים לשלם המון כדי להחזיר לאחור את הזמן ולתת לעצמכם סטירת התעוררות כדי לא לפספס.

זה קרה לי עם הבלוג שלי בישראבלוג. 12 שנים של כתיבה, 2005-2017, שחשבתי שגיביתי לפני שהורידו את האתר מהאוויר, פשוט נעלמו. אולי הזיכרון שלי לגיבוי היה תלוש מהמציאות, אולי חלמתי את זה, אולי אני פשוט סתם לא מוצאת איפה שמרתי את זה (כמו שמחביאים כל כך טוב משהו כדי שלא יאבד, עד שלא מצליחים לזכור איפה זה הונח מלכתחילה).

קשה לתאר את התחושה שליוותה את ההבנה שזהו, זה הלך, ואין איך לשחזר. אולי יש איך לשחזר, אבל זה לא בטוח, וזה עולה ים כסף. וזה ביאס אותי כל כך שהעדפתי פשוט לא לחשוב על זה. ואז הלכתי עם רועי לאיזה יריד ספרים של אנשים שהם די כמוני, שלקחו כמה גיבובי מילים ושמו להם כותרת והדפיסו את זה בבית דפוס ועכשיו יש להם ספר, ושם אמרו לי – אם יש לך חומרים, תאגדי אותם לכדי ספר. נעזוב שנייה את הספקות העצמיים שלי באשר ל"מי בכלל ירצה לקרוא את זה", כששמעתי את זה היתה לי בלב צביטת החמצה קשה.

לא נורא, there's more where that came from, עודדתי את רועי כדי לעודד את עצמי. אבל משהו בתוכי ידע שאלו שנים של אותנטיות, מילים שנאמנות להווה של אז ולא להווה של היום, שחכם ושיפוטי בדיעבד.

וכשחזרנו הביתה, בפעולה שמערבת בתוכה יאוש ותקווה בו זמנית, לחצתי שוב על הקיצור דרך לישראבלוג. והאתר עלה!!! אחוזת אמוק התחלתי לגבות את הבלוג, כל שנה בפני עצמה, והפעם העליתי את כל תיקיית הגיבוי הזו לדרייב, שתישמר שם לנצח נצחים. ואיזו תחושה טובה זו היתה, מן תחושה שניצחתי את החיים, את העולם, שיכתבתי את ההיסטוריה.

אני שמחה 🙂

וסביר להניח שאטען לכאן, לוורדפרס, כמה שנים אחרונות של הבלוג הקודם.

שיהיה שבוע מעולה ושמח ומוצלח לכולם 🙂

מיומנה של המהרהרת המתמידה

קודם כל אני רוצה לפתוח בשאלה לכל משתמשי הממשק שקוראים פה – ואני מקווה שאני לא יוצאת יותר מידי נובית – אבל אני לא מצליחה לכתוב פה פוסטים בצורה נוחה, משום מה מקש backspace במקלדת לא עובד לי כאן ולא מוחק תווים, וגם החיצים לא מזיזים לי את הסמן ימינה שמאלה כמו שאני מנסה. משהו נדפק בממשק או במוח שלי? אנא הצילו.

אז בינתיים אני כותבת פה את הפוסטים כמו איזו סבתא בת 80 מאותגרת טכנולוגית בטיוטה במייל ואז מעתיקה לכאן, לפחות קופי פייסט אני יודעת לעשות, מזל שלמדתי בטכניון. (זמן טוב להזהיר שאם אי פעם תשמעו שתכננתי מטוס, אל תעלו עליו).
אז אני פה עכשיו מתאמצת לכתוב בכל זאת בגלל שתי סיבות: 1. כי רועי ישן אחרי בערך 35 שעות ללא שינה ואני לא יכולה להפריע לו לנחור במיטה עם המזגן, בעיקר בגלל שהוא לא נוחר. 2. כי רציתי לשתף שתי תובנות שהגעתי אליהן לאחרונה בהיותי הרהרנית מתמידה בייחוד ברגעים שאני אמורה להתרכז בדברים אחרים.


אז את הדבר הראשון הבנתי בכלל בזמן כנס צבאי. אחי היקר שמשרת איתי באותו ענף ישב לידי בכנס, באולם עם מושבים די צפופים, ושמתי לב שהוא רכון למשענת היד של הצד שלי כל הזמן. ממש נצמד אליי בהתמדה מתמשכת, והיות ומדובר באחי ולא בגבר טיפוסי שאפשר לחשוד בו שתכף יגיד לי שיש לי משהו עצוב בעיניים, הנחתי שפשוט נעים לו בקרבתי ולכן הוא רוצה להיות קרוב אליי. אבל לפתע נזכרתי (איזו מילה ספרותית זו לפתע) שמצידו האחר יושבת מישהי עם פה ממש מסריח. אבל ממש. ברמה של חניכיים רקובות וצבע אפור-ירוק בחיבור של השיניים לחניכיים. בכל השיניים. אי אפשר לנשום כשהיא מדברת, ואלוהים ישמור אותנו כשהיא צוחקת. ואז קלטתי שאחי לאו דווקא רוצה להיות קרוב אליי – הוא פשוט רוצה להיות כמה שיותר רחוק ממנה! ואי אפשר להאשים אותו, המסכן. ואז פתאום הבנתי, שלפעמים יש לנו אשליה יומרנית שאנשים רוצים בקרבתנו בגללנו ובגלל מי שאנחנו. ולפעמים זה כל כך נחמד ונעים לחשוב ככה שאנחנו לא מעלים על דעתנו שאולי הם רוצים את קרבתנו רק בגלל שהם בורחים ממשהו אחר, וזה למעשה לא משנה אם זה אנחנו ששם או כל אחד אחר במקומנו. אנשים שבורחים מבדידות יתנחמו בזרועותיהם של אחרים ללילה ואף יותר, אבל אם הרצון להתרחק מבדידות זה מה שהביא אותם לשם, אז זה לא באמת משנה של מי הזרועות, נכון? והבנתי שאני צריכה לחפש בחיי את האנשים שנמצאים קרוב אליי בגלל שאני מדיפה ריח שושנים והם רוצים עוד מזה, ולא בגלל שהם מנסים להתרחק מהריח של הביוב שבחוץ. אבל גם כאלה יש ותמיד יהיו, והחוכמה היא לדעת לזהות אותם.


הדבר השני שהבנתי היה אחרי זמן מה של התבוננות. לפני שצ'יטה מתה לא האמנתי שהיא הולכת למות. לפחות לא כל כך מהר. אמרתי לאחותי, שבדיוק היתה בתקופת מבחנים, שהיא יכולה לבוא גם מחר אחרי המבחן לראות אותה, ושאין סיכוי שהיא תמות הלילה. והפתעה, היא אכן מתה בלילה. הופתעתי, כי חשבתי שהחיים הם עיקשים, ולא יוצאים כל כך בקלות מהגוף. אבל כשראיתי את זה קורה פתאום הבנתי כמה החיים הם שבריריים ונידפים. ולא הרבה זמן אחר כך, אמא שלי הביאה גורה חדשה. הגורה הזאת היא הדבר הכי היפראקטיבי שראיתי בחיי. והיא נורא הזכירה לי את צ'יטה של לפני 10 שנים ככלבה בת חצי שנה – טסה כמו טיל בכל רחבי הבית, כאילו היא מתאמנת לנצח את יוסיין בולט. כמה אנרגיה, כמה שמחה, כמה חיים. וכשחשבתי על זה מעט התחוור לי שגורים (וכנראה כל דבר אחר) כאילו נולדים עם כמות מסויימת של חיים בתוכם – בצורת אנרגיה – וכמו שעון חול לאט לאט זה דועך. כמו ילדים אנרגטיים שהופכים למבוגרים עייפים. החיים בתוכנו הם החזקים ביותר בהתחלה, ואז לאט לאט, בלי שאנחנו מרגישים, הם דולפים החוצה. והזמן להנות ולהשתמש באנרגיה החייתית הזאת הוא מוגבל. כי זה פשוט הולך ומתרוקן באופן טבעי עד שלא נשאר מזה יותר. ומתים. אז כן, לא חידשתי פה שום דבר בנושא הזדקנות והתעייפות, אבל הבנתי שאנחנו נולדים עם כמות סופית ומדודה של אנרגיה, שבהתחלה יוצאת כמו פצצת אטום ובסוף סתם shooting dust. (אני אומרת שהבנתי את זה כאילו זו תגלית מדעית מבוססת מחקרית ואמפירית, ולא כאילו זו הבנה בשנקל של פרחת אינסטגרם שקיבלה תובנה על החיים אחרי שעות של עודף שיזוף על החוף עם משקפי שמש עם יהלומים שהם בעצם זרקונים כי אין לה כסף ובגד ים שעשוי רק מהחוטים שנפרמו מבגד ים נורמלי אחר).


אז עד כאן מחשבות לסופ"ש,

אוהבתותכם

ובמיוחד את המעודד הצמוד שלי שעודד אותי היום בתחרות שחייה ולא פחד שלשם שינוי אני ארטיב אותו ולא ההפך 😉

לזכור

פעם קראתי ספר שנכנס לי ללב – "הדרך", של קורמאק מקראתי. אמנם עברו מאז כמה שנים טובות, אבל יש משפט שלא יצא לי מהראש מאז שקראתי אותו לראשונה:


הילד – "יש דברים ששוכחים, לא?"
הגבר – "כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח".

המשפט הזה הלם בי כמו סטירה על הפרצוף. אתם מבינים, אני מפחדת לשכוח. כשזיכרון זה הדבר היחיד שנותר, משמעות השיכחה היא להיעלם.

ועכשיו זה כבר כמעט 13 שנה שקרן חיה אצלי רק בזיכרון. זה מספר שקצת קשה לתפוס, 13 שנה? כשהיא נהרגה, לא יכולתי לדמיין איך ואיפה אהיה בעוד 13 שנה, בת כמעט 30. מה זוכרים אחרי כל כך הרבה זמן? עד כמה הזיכרון הוא עדיין מוחשי וחי, ומתי הוא מתחיל להתבלבל עם תמונות קפואות?

הפחד שלי מלשכוח הוביל אותי לכתוב את כל זכרונותיי ממנה במכתב, שנתיים אחרי נפילתה. היום בדיעבד אני יודעת שמזל שכתבתי אותו, אחרת בוודאות את רוב הדברים שם לא הייתי מסוגלת יותר לשחזר.


אנחנו שוכחים מה שאנחנו רוצים לזכור. ולפעמים הזיכרון מציף כל כך הרבה געגוע וכאב, שזה קצת סבל להישאר בו ולהתייסר על מה שכבר אין, ועם זאת מפתה ומפחיד בו זמנית להישאב ולשקוע בתוכו.

ועדיין אחרי כל השנים האלה, כל צפירה וכל אזכרה עדיין מעלות בי דמעות. כבר אין בי מחשבות של "מה היה אילו", אני כבר בהשלמה – והייתי מצפה שזה יתן מעט נחמה, אבל מסתבר שלא כך הדבר. 
מה שמנחם אותי באמת זו הידיעה והוודאות שקרן השפיעה עליי בגיל כל כך קריטי ובזמן שהייתי כל כך צריכה, כך שהיא פשוט נשארה חלק ממני. נכון, אני כבר לא אותה ילדה שהייתי, ואני כבר חזקה יותר, עצמאית יותר, בנויה יותר. ובתוך כל זה, קרן הפכה להיות חלק מהאישה שהפכתי להיות. וכך זה ישאר.

קיץ 2006, בערך חודש לפני נפילתה

לזכרה, בגעגוע רב, אזכור ולא אשכח.

ריצה ברגליים קשורות

מכירים את זה שקורה לכם משהו שהוא די מרגש בטייטל שלו, אבל ברגע האמת אתם לא כזה מתרגשים? כמו רגע קבלת התעודה של תואר שלא התעניינתם בו במיוחד, או הצעת נישואין מגבר שאת לא 100% סגורה לגביו, או זכייה בתחרות שלא התאמצתם בה או התכוננתם אליה כלל?

אז השבוע קרה לי אחד מהדברים האלה – וסיימתי לאמן את המתאמן הראשון שלי. אז כן, קצת קשה לי להגיד למה בדיוק ציפיתי, אבל ככל הנראה לא לזה. חלילה אין פה להגיד שום דבר רע על המתאמן שלי – להפך – עיקר הביקורת שלי מופנית דווקא כלפי התהליך. אם להיות כנה, זה לא שחשבתי שברגע שאסיים ללמוד קואוצ'ינג כולנו נשמע בום חזק ואני בבת אחת אהפוך לטוני רובינס ממין נקבה, עם לסת תואמת, עם קרחת של דר' פיל ומבטא של אופרה וינפרי. איכ, נופ. אבל כן היתה לי בראש מן תמונה מסוימת של איזשהו "אני מאמינה" שיש בתוכי, שאיתה הייתי רוצה ללכת.

אבל, באופן די לגיטימי, אני נדרשת לעבור סטאז' מפוקח – עם סופרוויזור בן 66 שבודק כל צעד שלי וכל שעת אימון שלי מדווחת לו באופן מלא. מהר מאוד מצאתי את עצמי בין הפטיש לסדן – מצד אחד הפטיש הוא השיטה שאותה לימדו אותי – מאוד סטריקט, מאוד לא גמישה, מאוד מוכוונת מודל גנרי על הנייר. ומצד שני הסדן הוא המתאמן שלי – אדם ומלואו, עם שפה משלו ודרך משלו להתמודד עם העולם. הרגשתי שמצד אחד אני מחויבת אליו – כי הוא המתאמן שלי, ומצד שני אני מחויבת לשיטה שאותה לימדו אותי – אבל לא בלב שלם. אני שונאת לזגזג בין שתי קצוות ובכך לא להשיג אף אחת מהן, והיות שאני לא יכולה לשנות את המתאמן או לכפות עליו את השיטה – ביקשתי לשנות קצת את השיטה. באופן קצת צפוי אבל מאוד מאכזב בשבילי הסופרוויזור שלי לא אהב את זה בכלל. למעשה, לא רק שהוא לא אהב את זה, כשניסיתי להסביר לו את ההיגיון שמאחורי זה, הוא איים שבמקרה הרע לא אעבור את ההתמחות ("את תיכשלי בזה") ובמקרה הטוב שעות האימון האלו לא יחשבו לי לסטאז' (אני צריכה לצבור 100). ואז באותה נשימה הוסיף, כמו שהוא אומר בכל שיחה – אבל אנחנו כאן לצורך למידה, ואת צריכה להרגיש חופשייה להתייעץ איתי על כל דבר שעולה בראשך או שקורה לך באימון.

עכשיו, זה חמוד, זה באמת חמוד, אני מאוד מאמינה בזה – להיות מנטור של מישהו כשאתה מנוסה ממנו בהרבה, עם ניסיון של לא מעט שנים, ולאפשר לו ללמוד ממך. הכי הייתי רוצה שיהיה לי מישהו כזה להתייעץ איתו על דילמות אמיתיות או סוגיות שעולות ואני מתלבטת איך לגשת אליהן. אבל איך מישהו יכול להרגיש נוח ולאפשר לעצמו למידה אמיתית כשהוא מרגיש מאוים? זה כמו להגיד לי – את חופשייה לשאול כל שאלה שתרצי, אבל אם אני לא אוהב את השאלה שלך אני זורק לפח את כל העבודה שעשית עד עכשיו. אבל באמת, תשאלי כל שאלה שתרצי.

אז הגעתי למצב שהסופרויז'ן שלי הוא לא מנוף ולא אגם של עצות כפי שהייתי מצפה ממנו להיות, אלא יותר עול ומועקה ו, אם לומר את האמת, קצת דיקטטורה. הרי אם אתה עיתונאי ואז בא אליך שליט צפון קוריאה ואומר לך – אני רוצה שתכתוב עליי כתבה, ובאמת אתה מוזמן לכתוב נטו את הרושם האמיתי שלך ממני. אז מה אתה מבין מזה? שאם אתה רוצה לשמור את הראש שלך על הכתפיים, כדאי לך להתרשם ממנו היטב.

אולי קצת הקצנתי את הדוגמא, ואני רוצה באמת להאמין שהסופרוויזור שלי באמת בא יותר לעזור מאשר להכשיל, אבל ניסיון של 9 שיחות טלפון ארוכות הראו שכל פעם שאני מעלה רעיון שמעט סוטה מהמודל הגנרי הנלמד (אבל לא מנותק ממנו לחלוטין), גורר ויכוח אינסופי שקצת מזכיר את מלחמת ההתשה וחוזר על עצמו בלופים. אני מבינה את האינטרס שלו לשמור על "המודל" וכל מה שהוא מייצג, אבל בכנות – כל זה גרר את התוצאה שבסופו של דבר, התהליך שהעברתי את המתאמן שלי הרגיש מסורס, מוגבל, חושש ולא שלם. הרגשתי כמו אצן שהרגליים שלו קשורות בחבל והוא לא מצליח להגיע לרוחב פסיעה מלא כמו שהוא רץ חופשי. אז כן, סיימתי את האימון איתו, אבל בתחושה של תסכול. ובמקום ללמוד מהסופרוויזור שלי כמו שבאמת אמור להיות, אני פשוט לומדת מהדרך – לטוב ולרע.

אולי זו רק אני שחיה בסרט שצריך להתאים את השיטה למתאמן ולא את המתאמן לשיטה, כי מה אני מבינה בכלל בבני אדם אחרי הכל. אבל איפשהו עמוק בפנים יש קול קטן שלוחש לי, את בסדר את, תמשיכי… עוד מעט הוא (הסופרוויזר) לא יהיה, ואת – שמך ילך לפנייך.

ואני יודעת שהפוסט הזה הוא אנטיתזה מוחלטת למה שכל מתאמן היה רוצה לשמוע על מאמן פוטנציאלי שלו, אבל בכנות מלאה ובתקווה חזקה אני שולחת את לחמי – אני מחפשת אנשים נוספים שהיו רוצים לעבור תהליך קואוצ'ינג, אמיצים ומחויבים לעצמם, שרוצים לקחת צעד בכיוון אליו הם כבר הרבה זמן מנסים להתקדם, ולתת לי לעזור להם. אם אתם כאלה, ובא לכם לתת לי צ'אנס – אני זמינה לפרטים ב- namizunami@gmail.com. (התהליך יכול גם להיות טלפוני ולא חייב לכלול הגעה פיזית אליי.)

בברכת חג מופלטות שמח לכולם 🙂

רק עוצרת כאן לרגע

להגיד בוקר טוב של יום שישי שמשי, הבית שלנו מואר ושקט, נעים ונוח, מזמין ומחבק.

בבקרים כאלה אני מתעוררת, מסתכלת ונזכרת – זה בדיוק המקום בו רציתי להיות. ככה בדיוק הוא נראה. כמובן עד שנעבור לאחוזה רחבת ידיים עם שטח פתוח ונוף לאופק ורצוי מקור מים מתוקים או מלוחים בסביבה – ואיזה מגרש טניס ככה בקטנה – וסטודיו גדול בחצר, צבעוני ומלוכלך, המקום ממנו יוצאים דברים מדהימים. ומטבח מפנק ומאובזר כמו בתוכניות הבישול הכי שוות, שהכי עושה חשק לעשות בו ניסויים. ופינת קריאה עם פופים וכורסאות מפנקות תטוסיק שעושות מסאז'. ופינת כתיבה. ולא צריך לקום כל בוקר לנסוע לעבודה כי העבודה היא כאן, בגן העדן הזה, ובכלל לא מרגישה כמו אחת כזאת. פשוט לקום, לעשות כיף כל יום ולקבל על זה כסף. החלום.

אבל עד אז – הדירה היפה שלנו, המוארת והמרווחת, עם המטבח הגדול והספה המפנקת תטוסיק והפוף ומדף הספרים ושולחן הפוזבול ופינת הציור הקטנה שלי – זה בדיוק המקום בו רציתי להיות.

וכיאה לתחושה הכיפית הזאת הבוקר אני לוקחת את עצמי עכשיו ונוסעת לרחובות. כי גם הבית הגדול והמפנק והרחב ככל שיהיה, לא יכול באמת לתת מענה לבדו לצורך הקיומי והבסיסי החזק ביותר שיש – שייכות, קרבה ואהבה. וכל הפנטזיה הזאת שלי על כל פרטיה – לא שווה כלום ולא באמת תהיה גן עדן, בלי אהוביי ויקיריי שיהיו שם איתי. והיות ואהובי היקר, שאני אוהבת אותו עד בלי סוף, נדרש לעשות היום חיל בעבודתו – הבית שלנו לא שווה הרבה, בלעדיו.

(להוציא תקופת אירוויזיון וכו')

אז יאללה מאמי תחזור כבר מהעבודה, קשה לי לשחק פוזבול לבד והספה פחות כיפית כשאין על מי לשים את הרגליים. והאוכל פחות טעים כשלא אתה זה שמכין אותו, אהה סליחה התכוונתי כשאני אוכלת אותו לבד 🙂

ועד שתחזור…

האח הגדול

השבוע נשלחתי להשתתף בתהליך מיוני עתודאים לקצונה. כמה חבר'ה טריים ורעננים שעכשיו סיימו את הלימודים (מצחיק, כשאני סיימתי את הלימודים הרגשתי שחוקה ומותשת, לא יאומן כמה רעננה וטרייה תכלס הייתי ביחס להמשך השירות שלי, במיוחד שירות החובה). היה נחמד להסתכל עליהם – הבנים עם השיער המגודל והפרוע, זיפים בכל מיני אורכים, לאו דווקא שווים 0_0, והבנות עם לקים בכל מיני צבעים, תכשיטים אינספור בכל מיני חורים יצירתיים בגוף, וכמובן – שיער פזור לרווחה, אחח כמה אני מתגעגעת לשיער פזור לרווחה. ועוד לא התחלתי לדבר על הססגוניות שבבחירת בגדים בכל בוקר. געגועים קשים.

תפקידי בכוח היה לתצפת על העתודאים הצעירים בזמן שהם מבצעים משימות אכזריות שאני מטילה עליהם לבצע. נשמע טבעי בשבילי, נכון? בואו שבו ותתווכחו את מי צריך להכניס בזמן הפצצה גרעינית למקלט שיש בו מקום מוגבל, ואתם צריכים לוותר או על פעוטה חולה או על איש זקן אך חכם מאוד. ואז אני יושבת וצופה בהם, בדיסטנס ששמור רק לקצינים המתנשאים ביותר, ומנתחת את הדינמיקה בינהם. עכשיו תשאלו, מי שמי לדעת בכלל? מה לי, מהנדסת בלויה של מטוסים מתרסקים, ולניתוח דינמיקות קבוצתיות? למה שלא נשאיר את זה למאבחנות פסיכוטכניות?

פייר, אין לי מושג למה. ההסבר היחיד שהצלחתי לקבל לנושא הוא בצורת יום הכנה שאמור ללמד אותנו איך להיות פסיכולוגים תוך 5 שעות. לא הצלחתי לקבל הסבר מניח את הדעת למה שיסמכו על חוש השיפוט שלנו, שחוץ מהיותנו קצינים (בקריה, כן?) אין לנו שום ידע מקצועי מקדים בניתוח התנהגויות בני אדם. ונוציא רגע את זה שלמדתי אימון אישי כי זה לא היווה פקטור בבחירתי, ולמעשה אף אחד שם לא ידע על זה בכלל. וגם זה כשלעצמו לא אמור לשים אותי בעמדה המאבחנת.

אבל בצבא כמו בצבא היגיון לחוד והחלטות לחוד. רצה הגורל ולי יש תחביב להציב בני אדם בכל מיני מצבים מאתגרים ואז לבחון את תגובתם, אז לא יכולתי לסרב. כך מצאתי את עצמי מתייצבת ב-8 (!) בבוקר בטכני בחיפה, זוללת כמה עוגיות צבאיות כדי לא להירדם בזמן שאני מחכה שנתחיל. אם היה יושב מולי צייר או במאי שהיה רואה אותי באותו רגע הוא בוודאי היה מתאר אותי כעוגיפלצת בזמן שהוא זולל עוגיות בשתי הידיים בו זמנית ומשפריץ פירורים לכל כיוון.

הגעתי לכיתה עם 10 עתודאים צעירים ומנומסים להפליא. אני אף פעם לא מצליחה להחליט האם מישהו הוא מנומס להפליא או פשוט מפוחד קשות. זו סיטואציה מעט מלחיצה, אני מבינה את זה, כי שומרים להם על עמימות ואי וודאות לגבי היום הזה, ומי לא אוהב וודאות? ואז נכנסת אחת עם פירורים על הפה ואומרת להם בוקר טוב, תסתדרו ב-ח' ותעשו לי הקשב. סתם, לא אמרתי את זה, אבל היה יכול להיות סופר מצחיק אם כן.

וזו בדיוק הנקודה. עברו לי אינסוף תרחישים בראש שיכולתי לבצע בגבולות המותר ל-10 העתודאים האלה, רק בשביל לשעשע את עצמי ממבוכתם. יכולתי לעשות בהם ככל העולה על רוחי בגבולות גזרה מסוימים. לדוגמא, הייתי צריכה לחלק אותם לזוגות כדי להציג בפניי דיבייט, שאני נותנת להם את הנושא ואני גם מחליטה בשבילם מי מייצג איזו עמדה. וקיבלתי מבעוד מועד בנק של נושאים שעומדים על סדר היום כמו עונש מוות, המתת חסד, ניסויים בבע"ח וכו'.

והיה שם איזה עתודאי דתי חובש כיפה וציציות ששיערתי שהוא כנראה מתנחל. אני מניחה שהוא יכל היה להיות בחור חביב אם הוא לא היה זורק כל הזמן הערות על כמה עתודה זה לא טוב ועושה צחוק כל הזמן מכל היום הזה. זה לא הפריע לי במיוחד, אבל הדחף שלי היה לקחת את הבחור הזחוח הזה ולהציב אותו בפני אתגר אמיתי ולראות איך הוא מתמודד. דגדג לי בלשון לבחור עבורו דיבייט של "שחרור מחבלים תמורת שבויים" ולייצג את העמדה בעד. מה זה דגדג לי, בער לי. והיו לי כמה דקות להתלבט בנושא. התבוננתי בו ובחיוך הזחוח שלו ותהיתי עד כמה זה מוסרי לעשות דבר כזה. מצד אחד, אני שם בשביל להציב בפניהם אתגרים ולבחון איך הם מתמודדים איתם, ומצד שני אני משתמשת בסוג של ידע מוקדם שיש לי עליו כדי להציב בפניו מכשול. ידעתי שבאותו רגע זה אולי ישעשע אותי מאוד אבל במבט לאחור ידעתי שכנראה לא אחוש שלווה עם מה שעשיתי. ואני שונאת כשאין לי שלווה בלב. וגם, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה – אם זה היה אחי הצעיר עכשיו במיונים, ומישהו היה עושה לו את אותו דבר, איך הייתי מרגישה עם זה? וידעתי שהתשובה היא לא. אל תעשי את זה.

אז סיפקתי לעצמי פשרה ונתתי לו דיבייט של נושא "המתת חסד", לייצג את עמדת הבעד. הוא מעט התבלבל ושתק למספר רגעים, אבל בסופו של דבר התאושש מזה יפה והצליח לתת כמה טיעונים שגם מייצגים את עמדת הבעד וגם מייצגים את אמונתו ("זכותו של אדם לבחור"). וואלה, אם רק היה לי בבנק הנושאים נושא של "נישואים חד מיניים". זה היה יכול להיות מעדן.

אז הנה אני, עתודאית קצינה בלה שלא מצליחה לשמור על דיסטנס כראוי, ומשחררת נחרת צחוק בכל פעם שאחד המועמדים עושה / אומר משהו דבילי או אומר הערה צינית. הצלחתי להתעלות, אני חושבת, מעל הדחף להיות ליטרלי "האח הגדול" שכל מטרתו היא להתעלל בבני אדם באמצעות דינמיקות בינהם על מנת לייצר שעשוע להמונים ובכך להביא רייטינג. וואלה אני מבסוטה על עצמי. יש רק בעיה אחת – עכשיו רוצים להביא אותי שוב למיונים כאלה.

המקום הבטוח

והיא שאלה אותי את אחת השאלות הקשות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה,

"תארי לי מצב כלשהו בילדותך שבו הרגשת שקטה לחלוטין, מוגנת ובטוחה."

שתקתי. שתקתי ארוכות. שתיקתי התארכה למימד לא נעים, כזו שגורמת לתהייה האם בכלל הבנתי את השאלה. "הייתה תקופה, בגיל 20…" ניסיתי לומר, אבל היא התעקשה – "לא. מילדותך."

הבטתי בה בחוסר אונים ולא ידעתי מה לומר. אני מניחה שיש אנשים שבשבילם זה קל, הם תוך שנייה שולפים אינספור דוגמאות. אבל כל מה שקרה לי באותו רגע, היה ריצוד מהיר של ציר הזמן של חיי, כמו מן סרט ישן שמריצים קדימה, רואים תמונות חולפות מהר ללא קול, ועדיין אפשר להבין מה קורה בהן. אני צריכה תמונה אחת, אמרתי לעצמי במאמץ, רק אחת.

לא נהניתי מתהליך החיפוש. זה לא היה לי נעים. ידעתי שהשאלה אמורה להביא אותי למצב תודעתי של רגיעה כלשהי, של זיכרון מנחם ומרגיע מהילדות. אבל לרגע חזרתי להיות אותה ילדה, מתפתלת במבוכה כששואלים אותה אם אפשר לבוא אליה הביתה. מנסה לחשוב, מנסה להמציא. מתרגלת שקרים. מתרגלת ביטחון מזויף. מתרגלת אשליה.

ואז ציר ילדותי נעצר על תמונה אחת. כל כך ישנה שלא הצלחתי לזכור מאיזה גיל, ואם הייתי בגן או כבר בבית ספר. זכרתי את המיטה הרחבה והישנה, שפעם היתה מחסן לצעצועים ואז הפכה למיטתי, או בסדר ההפוך, אני כבר לא זוכרת. המיטה שהיתה צמודה לחלון המרפסת האחורית, עם התריסים שתמיד היו חצי פתוחים, מאפשרים לאורות פנסי הרחוב לחדור לחדר. המיטה שתמיד ישנתי בה על הבטן, כי הייתי משוכנעת שאם אשן על הגב יבואו זאבים רעים לטרוף אותי. כי על הגב הרגשתי חשופה, ועל הבטן הרגשתי מוגנת ובטוחה.

מוגנת ובטוחה.

ואת אבא שלי מגיע אל החדר. ושר לי שיר ערש כדי להרגיע ולהרדים אותי. אבא שלי לא זמר דגול, ולכן היה חוזר על הלחן של "נומי נומי, ילדתי, נומי נומי נים. נומי נומי מתוקה שלי, נומי נומי נים". ואז היה חוזר שוב ושוב על השורה השנייה, ומחליף את המילה מתוקה בחמודה, חכמה, אמיצה. אם לא הייתי נרדמת אחרי כמה זמן והיו נגמרות לו המילים, הוא היה מתחיל לחזור עליהן מהתחלה בלופ. הוא מעולם לא התייאש. ואני, עקשנית וסקרנית וחובבת מחמאות שכמותי, הייתי מחכה כל שורה בציפייה לגלות איזו מחמאה אקבל ממנו עכשיו.

ולפעמים, כשהוא היה רוצה לפנק אותי במיוחד, הוא היה מתיישב לידי על המיטה ומלטף את פניי עד שהייתי נרדמת עמוקות. אני זוכרת כמה מחוספסות היו אצבעותיו, ידיים עובדות של טכנאי והנדימן, ועם זאת כמה עדין היה מגעו. מעולם לא הצלחתי להחזיק ערה יותר מחמש דקות כשליטף את פניי, וגם זה בהגזמה. והרגשתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי ככה, עכשיו כשהוא לידי, מלטף אותי ושומר עליי עד שאירדם.

הייתי מוגנת ובטוחה.

הרמתי חזרה את עיניי אליה, וראיתי אותה מתבוננת בי בציפייה. נו? עיניה שאלו אותי. מצאת כבר? ואני, מתחת לשולחן, לחצתי בעוצמה את אצבעותיי אלה כנגד אלה. כן, עניתי לה, כשאבא שלי בא להרדים אותי. וידעתי שלא אוכל להוסיף מילה נוספת בנושא בלי להרגיש מחנק בגרון, בלי להעלות דמעות בעיניי.

והבנתי שתמיד היה לי מקום בטוח. אותו מקום אליו הייתי הולכת כדי להסתתר, או כדי לבכות, או כדי להתאושש מהכאב. אליו הייתי הולכת כדי לשכוח חוויות רעות, או כדי לסיים את היום ולפעמים אפילו לשכוח שהוא בכלל היה. והמקום הזה נשאר איתי עד היום, וקורא לי לחזור אליו בכל פעם שאני חווה כאב עז או מצוקה רגשית עמוקה. אני תמיד יכולה לשכב על הבטן, להתכסות עד האוזניים בשמיכה, ולדעת שהזאבים לא יבואו. ושעוד מעט אשקע בשינה מנחמת, ורק עוד קצת ואפסיק להרגיש את הכאב.

וכמו פה, בגיל לא כל כך רחוק מהזיכרון שלי, באיזה מלון באילת אחרי נסיעה ארוכה. עיניי מחפשות רק שקט, נחמה וביטחון. והדובי, שהיה החבר הכי טוב שלי באותה תקופה.

מוגנת ובטוחה.

קצת מוזר שאני כותבת את זה כאן, אבל אני מתגעגעת לישראבלוג. הממשק הדבילי והלא חכם שכל כך אהבתי לקלל, פתאום חסר לי קצת. יש בזה משהו נוסטלגי, באתר ישן ולא מתוחזק שרק קהילת מוזרים שרדה בו מעבר לשנת 2005. לפעמים אני עוד מבקרת באתר, בניסיון להתעדכן אחרי אלו שנהגתי לעקוב אחריהם שם, ועוד ממשיכים לכתוב שם. ברגעים כאלה אני שואלת את עצמי אם אני מתחרטת שפתחתי בלוג חדש כאן, וזה קצת קשה כשזה נוגד את האג'נדה שלי להשתדל לא להתחרט על החלטות שקיבלתי.

בכל אופן החשמל באצבעות חזר, ואני כאן כדי לפרוק. הבנתי עכשיו שקצת שכחתי מי אני. נזכרתי ששכחתי (??) שהבטחתי לעצמי לא מזמן הבטחה. ושאני לא מקיימת אותה כלפי עצמי. זה צף בי כשקראתי את הפוסט הזה שכתבתי אחרי שחזרתי ממקסיקו, ועד היום מעביר בי צמרמורות מהקריאה שלו. זה מדהים כמה מלאת השראה חזרתי, עד כדי כך שהתיישבתי לכתוב במדויק את התחושה, ולגרום לזה שהיא תצליח לחזור אליי רק מקריאה של המילים האלו.

ואולי זה לא מקרה שקראתי את זה שוב דווקא עכשיו. אני מרגישה שאני נמצאת בצומת דרכים גדולה בחיים שלי, ואין יום שאני לא חושבת על ההחלטה שאני עומדת לקבל. תמיד היה קשה לי לקבל החלטות גדולות (ובלתי הפיכות), ונדמה שעכשיו יותר מתמיד. זה קצת דומה להתלבטות האם "לזרוק לפח" מערכת יחסים של כמה שנים, שהקדשתי לה זמן רב משנותיי היפות ביותר, גדלתי והתפתחתי בה, למדתי והתעצמתי, אבל עכשיו היא לא מיטיבה איתי יותר. היא כבר קטנה למידותיי. האם עליי להישאר בה בכל זאת, מושקעת רק מעצם הזמן שהשקעתי? האם עליי להילחם כדי לתקן את המצב ולגרום לי להרגיש שוב מתאימה פנימה? או שעליי לצאת ולחפש מערכת יחסים חדשה, שהולמת את השלב בו אני נמצאת בחיים ובהתפתחות האישית שלי, ואת מה שאני צריכה?

ומה אם אני מפספסת פה משהו טוב? אין בחורה שלא חשבה את זה לפני שעמדה להיפרד מבן זוג כלשהו, במיוחד אם פעם כן היה לה טוב איתו. זה מרגיש לי כאילו הצבא הוא גבר נוח ומקבל, שלא דורש ממני יותר מידי (ואולי כאן הבעיה). כמו גבר בינוני כזה שמוכן להתפשר על בחורה שהיא רק בסדר, העיקר שתהיה שם מישהי שתענה על דרישות מינימליות. ובתמורה הוא מציע לי תנאים נוחים, ביטחון, יציבות ושקט, שזה כביכול הבסיס לכל מה שבחורה צריכה מהגבר שלה. כביכול. ואני – נושאת עיניי לשוק החופשי, לא מפסיקה לפזול לעבר המקומות המסוכנים, הלא יציבים, המאתגרים, ההפכפכים, הנועזים וחסרי הגבולות. אפילו התחלתי באופן סמלי קצת לבגוד בצבא כשהתחלתי לאמן, והאמת? זה מרגיש די טוב.

אבל המוח שלי קודח ועובד שעות נוספות. כל יום ריקני בעבודה רק מעצים את זה יותר, ואני לא יודעת אם זה מגלומני להגיד אבל אני מרגישה שלא נולדתי לעולם הזה כדי להיות בורג קטן במערכת. ואפילו יותר מזה – אני מרגישה שלהסכים להיות בורג קטן במערכת יהיה עלבון ליכולותיי. אני רוצה להיות מנגנון שלם עם המון גלגלי שיניים שעובדים יחד בסינרגיה מופלאה, אני רוצה להיות מערכת תופים שנותנת את הקצב לכל השירים היפים ביותר. אני רוצה להיות הקול שנותן השראה, אני רוצה להיות החום שמעניק ביטחון ואהבה, אני רוצה להיות הנוכחות המעצימה ועם זאת המכילה.

האם כל אלו הן רק מילים יפות, חלום צבוע בורוד? או האם באמת אצליח ליצור לי עולם שכזה?

ההתלבטות קשה, ובינתיים אני לא מתקדמת, תרתי משמע…

החיים שלי כקומדיה שחורה

אם הייתי כותבת ספר על החיים שלי, אז מעבר לכל האאוטינג המזעזע שכנראה הייתי עושה בו ליותר מידי אנשים, ניסיתי לחשוב מה היו החוטים המקשרים בעלילת חיי. אמא שלי תמיד אומרת שהיא קוראת רק ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות ודוקו בגלל שאין מוח אנושי שיכול לדמיין משהו מפתיע, מדהים, מזעזע, אכזרי והפכפך יותר מהחיים עצמם. היא לעולם לא תבזבז את זמנה בקריאת סיפור בדוי, טוב ככל שיהיה.

ויש שאלה שאני תמיד נורא רוצה לשאול אנשים אבל היא יותר מידי מוזרה, האם הייתם רוצים לכתוב אוטוביוגרפיה? יש אנשים מסוימים שאני חוקרת אותם על חייהם ואיך הגיעו למקום שבו הם נמצאים היום, אבל מקננת בי תחושה שאולי זו פנטזיה שאני חולקת עם עוד רבים אחרים. לכתוב ספר אוטוביוגרפיה על חיי, חושפני ופתוח, עוקצני וביקורתי, פגיע, רגיש ונוגע עד דמעות, קלישאתי לפרקים ואירוני להחריד. חוץ מהאאוטינג הנוראי שאעשה להמון אנשים יקרים לי (בלי שהם ביקשו זאת בכלל) יש גם את הקושי שבחשיפה העצמית.

אז בינתיים אני לא כותבת אוטוביוגרפיה, אבל אם כן הייתי כותבת, היא היתה ככל הנראה בנויה בצורה של קומדיה שחורה. כאילו יש איפשהו, באיזה מימד אחר ביקום, פאנל של יישויות שכל תפקידן עליי אדמות הוא לשחק בי, להתל בי וללמד אותי שיעורים. הן לומדות אותי ובוחנות את צעדיי, מגשימות באירוניה את משאלותיי. אם לגלגתי על מישהו אז הן ידאגו לשים אותי בנעליו. אם צחקתי על קלישאה אז היא תתגשם מאוחר יותר עליי. אם מתחתי ביקורת אז אקבל את אותה התנסות בדיוק בעצמי. הן משחקות עם הפחדים שלי ומאתגרות אותי כל פעם עוד קצת, אבל במקביל גם שומרות עליי מוגנת, ומידי פעם שולחות לי קורטוב של מזל בשביל עידוד מוטיבציה להמשך הדרך. אני עצמי לא מודעת אליהן ומקבלת את כל ההחלטות שלי בעצמי, אבל תמונת חיי נפרשת כמו מפת משחק מחשב שאותן יישויות אחראיות על עיצובו.

או בקיצור אם לעשות אמ;לק לעצמי, אני דמות סימס עלובה והאופרטור שלי הוא ילד תחמן וחכם עם קומץ רשעות קל, אחד שמידי פעם אוהב לעבוד על ההורים או לעשות ניסויים בג'וקים חיים.

אבל אני חושבת שאחכה עם כתיבת האוטוביוגרפיה לאחרי שאתפרסם בתור אישה סופר מצליחה, משפיעה, מעוררת השראה, עשירה כקורח, מנתצת הכוסות, משחררת הקצינות ואם הפומראנים.

לילה טוב 🙂