חם לי וקר לי

נראה לי שזה מסכם די טוב את התחושות שלי לאחרונה.

חם לי בכל הגוף, וכפות הרגליים שלי קפואות. כיף לי, עצוב לי. רגוע לי, לחוץ לי. אני מורעבת או שיש לי בחילה. צמאה ומיובשת או שהכל עולה לי. קשה לי להירדם ואז קשה לי להתעורר. אני צוחקת וצוחקת ופתאום בא לי לבכות. סך הכל אני מרגישה שהפכתי סוף סוף, אחרי כל השנים, לאישה אמיתית. כזאת שלא מצליחה להיסגר על מצב אחד, לא בטוחה מה היא מרגישה כרגע ולמה, ומשליכה את זה החוצה דרך אכילה או אסקפיזם מסיח את הדעת (סדרה, פאזל, ליטוף מדגדג סמי סדיסטי של הבטן של הבן זוג).

זו אני לאחרונה. לא מעט פעמים אני שמה לב פתאום שהנשימות שלי הפכו רדודות מידי, בחיי אני בקושי נושמת. הבטן שלי בקושי זזה, כאילו הסרעפת רדומה. ואז לוקחת נשימה אחת עמוקה לריאות, רגע לפני שאני חוזרת לכמעט לא לנשום שוב. ולפעמים פשוט אין לי אוויר. אני נושמת ונושפת והאוויר ריק מחמצן, לא מרווה אותי.

זו תקופה מבלבלת. אני נצמדת לשגרה ולמטלות היומיומיות, ועוצרת רגע כדי להגיד שכיף להקליד את המילה יומיומיות, כמעט כמו לנגן בפסנתר. אם רק הייתי יודעת לנגן בפסנתר באותה מהירות ודיוק כמו שאני מקלידה. מידי פעם אני נזכרת בצ'יטה. פלאשבקים קטנים, אם אני רואה כלב שמתנהג קצת כמוה או נובח קצת כמוה, מן ווהו כזה. ומידי פעם אלו פלאשבקים פחות נעימים, של הרגעים האחרונים שבהם היא מתה בתוך ידיי, מחובקת, מפרכסת את נשמתה החוצה בסבל מייסר. אני כבר הרבה זמן מרגישה שאני צריכה לכתוב את החוויה הזו החוצה. יש כאב קשה מנשוא בלראות את הכלב האהוב שלך מת די בפתאומיות, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגד זה. זו פעם ראשונה שאני חווה מוות של כלב, והייתי צריכה להיות חזקה בשביל המשפחה. ובשביל אח שלי שחפר את הקבר שלה בזמן שהחזקתי אותה, ממשיכה ללטף את הפרווה שלה למרות שהיא כבר לא שם כדי להינות מהליטוף שלי, רק כדי להרגיש אותה עוד קצת.

אבל אלו תיאורים קשים ואני קצת מפחדת לתת להם לצאת, וכאילו לחוות את הכל שוב מחדש. אז בינתיים אני מתעסקת בדברים אחרים, מניחה את העצב במקום שמור ובטוח איפשהו בצד, ומידי פעם ניגשת ומחבקת אותו קצת. מתישהו אני אחזור ואכתוב גם על החלומות המוחשיים עליה, ועל הסמליות המצמררת של הזמנים של מתי היא הגיעה ומתי היא הלכה.

עד אז אני נושמת ונושפת, נחנקת ומשתעלת, צוחה ובוכקת. חם לי וקר לי.

מודעות פרסומת

ברוכה הבאה לעצמך

שוב ההרגשה המוכרת הזאת בבטן, הפחד שמתעורר משנתו העמוקה ומרים את הראש, סקרן, לראות אולי הקרקע שוב פוריה בשבילו לחזור ולחיות בה. ולא סתם לחיות, לשלוט בה! לתת לכל שאר הדברים לחיות בצילו, באימתו, בפקודתו. וההרגשה היא של חוסר אונים. מה לא ניסית? להשתיק אותו, להחביא אותו, אפילו לחבק אותו ולנסות לעשות איתו הסכם שלום. אולי ככה הוא יניח לך סוף סוף. אבל נדמה ששום דבר לא עוזר – הוא יצור רעב, ומזמן לא נתת לו לאכול.

ומה אפשר לעשות? הוא יצור פרימיטיבי. לשלוט ולחיות או לסגת ולמות. לאכול מתי שרק אפשר כמה שרק אפשר, ולעולם לא לשקוט על המשמר. תמיד, תמיד לחכות שיגיע הטרף המתאים. ותמיד להיות בדריכות לצאת מהמחבוא ולהסתער.

היי פחד. אני כבר מכירה אותך ממזמן, אנחנו מכרים ותיקים. וגם אתה כבר מכיר אותי היטב, יודע לבוא לרחרח בין הסדקים כשהאדמה מתחילה לרעוד. כן, שם, עמוק עמוק בתהום החשוכה נמצא הבית שלך. לשם אתה רוצה להגיע, לאיפה שיהיה הכי קשה לגרש אותך משם. ומה בעצם אני רוצה ממך, זה הרי טבעי, כל אחד היה רוצה להיות במקום הכי מוגן בשבילו. ואני מרגישה את הרעב שלך, את הציפייה שלך, את הדריכות הבלתי פוסקת – מתי הסדק יהיה רחב מספיק כדי שתוכל לעבור בו?

ואני נלחמת. מנסה לייצב בכוח את האדמה שלי, לחבר במיטב יכולתי את החלקים. לא, אני לא נותנת לך להיכנס. לא היום. ולפעמים אני קצת מתעייפת, ונחה לרגע. אתה מזהה מתי אני אפאתית, מתי אין לי כוח להילחם, ואני רק לרגע רוצה לנוח. חבל שהמערכת יחסים שלי איתך היא לא כמו משחק שאפשר לעשות עליו פאוז לרגע כשמתעייפים מהקרב. לחזור לשחק מחר, אולי. אבל לא, יצורים רעבים לא נחים. הם אורבים.

ואתה חכם. אתה אורב לרגע של המנוחה, ואתה שולח יד. יד ארוכה, עם ציפורניים ארוכות וחדות, שורטות. אין לך פנים ואתה גם לא מוציא שום קול, ואולי בגלל זה אתה כל כך מפחיד. אתה מתגנב בשקט, היד שלך מנסה לתפוס משהו להיאחז בו. לפעמים היא מוצאת איזו חתיכת שורש של משהו שהיה פעם חי, אבל בגלל שהוא מת הוא מתפורר ומתפרק לך תחת ידך, ואין לך במה לאחוז. ולפעמים היד שלך מצליחה למצוא משהו חי, חזק, פועם ועיקש, ונאחזת בו. והו, כמה שזה כואב. האחיזה שלך חונקת, סוגרת, משתקת. פתאום אין לי אוויר, אין לי שליטה. אני רק רוצה לברוח, או להיכנע לך, או רק פשוט לחזור לנשום. אני כבר חלשה, אבל במאמץ גדול ועם יצר הישרדות אני לוקחת נשימה מספיק גדולה שמגרשת את האחיזה החונקת שלך, ולו לרגע. אבל אני יודעת שאתה עדיין שם, מחכה לפעם הבאה. ואני לא שקטה.

הו פחד. אנחנו משחקים משחק מסוכן, ואין לי צ'יטים. אנחנו חיים באירוניה, אתה ואני. כי כשאף אחד מביננו לא באמת יכול לנצח, המשחק הופך לריקוד. ריקוד נוראי, אבל ריקוד. ובינתיים אתה הוא זה שקובע את הקצב, ואני רק מועדת מגושמת תחת רגליך הזריזות.

אולי, אם ארקוד איתך מספיק זמן, ואם אצליח לחזור ולנשום כרגיל, אתה תתעייף ממני ותיסוג חזרה. עד הפעם הבאה.

אבל עד אז, אני רוקדת.

דקות אחרונות של 2018

חשבתי היום איך אני יכולה לסכם את השנה הזאת.

היא התחילה באיזה פאב חשוך ודי רעוע, בקיבוץ נידח בדרום שאיני זוכרת את שמו, במסיבת סילבסטר עמוסה באמריקאים מתנשפים ולהוטים, רוקדים באטרף כאילו חייהם תלויים בכך. כן, תגלית אכן היתה תגלית, ובסופו של אותו לילה חזרנו לישון באוהל הבדואי שחיכה אותנו יחד עם הגמלים. עם התחלה כזו, זו חייבת להיות שנה מעניינת, חשבתי לעצמי. ואוי כמה שצדקתי.

נקפוץ קדימה לאפריל, והכנס של טוני רובינס בלונדון. נתעכב רגע ביוני, כשהתחלתי לימודי אימון, ונמשיך קדימה ליולי, בו קרה הדייט ששינה את חיי. הלאה לאוקטובר, בו סיימתי תפקיד של 3 שנים ועברתי לתפקיד חדש, וכלה בדצמבר, שאיבדתי את צ'יטה האהובה שלי. לא מעט שינויים קיצוניים בשנה אחת. ובכלל בכלל בכלל לא מה שהייתי מנחשת שיקרה בה. לטוב ולרע.

אבל כמו בסרטים הכי טובים, העלילה צריכה להתקדם איכשהו. ואיך היא תתקדם אם היא לא תסתבך קודם? כן, העלילה הסתבכה. אחושילינג הסתבכה. עכשיו החלטות גדולות עומדות בפתח, יחד עם התמודדויות לא פשוטות. ואני? רק מבקשת את אותה משאלת יומולדת כמו בכל שנה, ורק מתפללת שהיא תתגשם.

אבל ממש אוטוטו מתחילה לה שנה חדשה, שיש לי תחושת בטן ממש טובה לגביה. אבל ממש. ואני מאוד מקווה שאני גם צודקת 🙂

בתמונה: הדייט שלא ויתר עליי גם כשהייתי סנובית

מעריב לנוער שלום, חבר שלי בעבודה אז התנשקתי עם בראוניז, זה נחשב?

צ'יטה שלי


I've cried my eyes out
Oh, and now I face the years
The way you loved me
Vanished all the tears

קטנה שלי, נוחי לך בשקט ובשלווה. יום אחד הדמעות יהפכו לסיפורים מצחיקים, מרגשים ומקסימים, אבל הגעגוע תמיד ישאר. תודה שלימדת אותי אהבה וחום ללא תנאים, ותודה שהיית שם כשהייתי צריכה אותך. להיפרד ממך בכזו פתאומיות היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיים. אבל אני נושאת אותך בליבי, בנשמתי, ובכל מקום אחר בו השארת שערות מפרוותך על בגדיי, ואספר עלייך ומה היית בשבילי גם לילדיי ולנכדיי. את אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, והחיסרון שלך מורגש בעוצמה. יש שקט רועם בבית בלעדייך, שתלטנית קטנה שלי. עכשיו את נחה ולא סובלת, אני מצטערת שלא הצלחנו להציל אותך.

שני לך אהובה יפה שלי.

רגשות אשמה או אכפתיות?

לפעמים אני מוצאת שקיים גבול דק בין השניים. רגשות אשמה זה אחד הרגשות הנפוצים ביותר בקרבנו, מן תחושה בלתי פוסקת שקשה (עד בלתי אפשרי לפעמים) להיפטר ממנה. והאינסטינקט הטבעי שלנו הוא כנראה לנסות לפצות על כך איכשהו, לרוב ע"י מעשים/מילים שלא היינו עושים/אומרים בהיעדר רגשות האשמה האלה. אני אוהבת להתייחס לזה כסוג של מצפן, שכשסטינו מהדרך הוא מכוון אותנו חזרה אל הכיוון הנכון. אולי בגלל זה קוראים לזה נקיפות מצפון? כי הוא כמו מצפן? האקדמיה ללשון עברית, שלום 🙂 אני מוכנה להתקבל עכשיו לעבודה.

הסיבה שאני מהרהרת בזה לאחרונה היא כרגיל בהתאם לנסיבות החיים. אני אף פעם לא לוקחת נחמדות ואכפתיות כלפיי כמובן מאליו, ונוסיף לזה את ההרגל שלי לנסות תמיד לקרוא את מפת האינטרסים הכוללת שמונחת על השולחן, ולהבין מה/האם יש משהו מאחורי המהלכים שאנשים בוחרים לעשות. במקרים מסוימים אני מבינה מאיפה נובעת הרבה פעמים נחמדות של אנשים כלפיי, ובמקרים אחרים אני נוכחת לגלות שהיא נטולת אינטרס – וזו בעצם אכפתיות.

אז הסיפור הפעם מתחיל לפני שנתיים בערך (בעצם בדיוק!) בערב הענפי הזה, בו עברתי חוויה לא נעימה ודי משפילה, ולרמ"ד שלי היתה יד מעליבה בדבר. נפגעתי מאוד באותו ערב והוא התנצל עמוקות אחר כך, ובחרתי לקבל את ההתנצלות ולהמשיך הלאה. מאז עברו שנתיים (שנה מתוכן הוא לא פיקד עליי) בהן יצאתי ושבתי תחת פיקודו. הוא תמיד היה מאוד אכפתי (?) כלפיי, דאג שאקבל חוו"ד גבוה ותמיד ניסה לדחוף אותי לקידום. גם עכשיו. והאמת שקצת שכחתי מהאירוע הזה, אף אחד מאיתנו מעולם לא הזכיר אותו שנית, אותו נגד דביל השתחרר, והרמ"ד שלי תמיד התייחס ודיבר אליי בכבוד. מעולם לא זרק אף בדיחה ואפילו לא עקיצה על חשבוני, ומעולם גם לא נזף בי. גם בימים שהייתי מופיעה למשרד ב10 בלי לבקש אישור, גם כשהתחלתי ללכת עם מכנס לא של מדים. מעולם לא אמר לי מילה רעה, ותמיד מאוד התאמץ לפעול לטובתי. ובאמת לא חשדתי, פשוט החלטתי בראשי שהוא אדם טוב. אז תשאלו למה אני נזכרת בזה פתאום עכשיו?

כי לא מזמן שמתי לב למשהו. לפני שבוע היתה הענקת דרגה למישהו מהמדור, ובסוף ההענקה התא"ל הזמין את כל הנוכחים להתקרב לשולחן. הרמ"ד שלי דחף בחוזקה נגדת שעמדה לפניו, והיא איבדה שיווי משקל וכמעט נפלה על הפרצוף. הוא עשה את זה כמובן בצחוק (ובאמת כולם מסביב פרצו בצחוק), אבל אני הסתכלתי די בזעזוע על הסיטואציה, בעיקר לאור העובדה שאותה נגדת עברה איזה 17 ניתוחים בברך שלה לא מזמן, אחרי שקרעה את כ-ל הרצועות בה בתאונת סקי. והוא ידע את זה כמובן. כששאלתי את עצמי בשוק למה שהוא יעשה דבר כזה בשביל הצחוקים, הראש שלי כאילו ענה לי במקומי כשהחזיר אותי חזרה לאותו ערב לפני שנתיים. כי כזה הוא, עושה דברים כאלה בשביל הצחוקים. גם כשזה יכול לפגוע, גם כשזה משפיל. ואם להודות, זה קצת לא הסתדר לי בראש עם הדמות הצבאית שהוא מייחצן – כוכב עולה, קצין מוכשר, הולך להיות מקודם לסא"ל בגיל הצעיר ביותר האפשרי. ואז פתאום הבנתי את הכוח שהיה לי בידיים כל הזמן הזה ולא שמתי לב אליו – הכוח ממנו הוא כנראה פחד. במאמץ אפסי אני יכולה לגרום לתחקיר להיפתח נגדו, איך קרה דבר כזה לקצינה שלו, ועוד הוא בתור המפקד (!) הצטרף לחגיגה ולהילולה. (זה כמובן לא כזה חמור בעיניי, סתם מפגר, אבל בעיניי הצבא זה די גדול).

ואז, עם ההבנה הזאת, הסתכלתי שוב לאחור על יחסינו בשנתיים האחרונות. ופתאום כל ההבטחות שלו קיבלו אור שונה. אני עדיין קצת רוצה להאמין שהוא מתאמץ בשבילי כי הוא מאמין בי באמת, אבל פתאום קצת קשה לי. פתאום אני קוראת מחדש את מפת האינטרסים. אני מהווה סיכון תמידי בשבילו כי יש לו חוב כלפיי, חוב שהוא צריך לסגור. הוא תמיד היה אדם מאוד אסטרטגי, ועכשיו אני רואה את זה יותר. ואני לא לגמרי יודעת מה דעתי על זה – במיוחד לאור העובדה שהוא מנסה לדחוף אותי לקידום בתפקידים שהסיכוי שלי לזכות בהם קטן מ5%. לזכותו יאמר שהוא עושה את זה בביטחון מוחלט, רק אני נשארת אח"כ לגלות עם עצמי שכל הביטחון שהוא הפגין קיים רק אצלו, כי המציאות נותנת עובדות שונות. אבל אני נותנת לו, שיתאמץ.

עד כאן פרק תככים ומזימות בצה"ל, נתראה בפיאסקו הבא >.<

על אמפתיה וסרטים מצוירים

כשהייתי קטנה, ממש קטנה, בגיל גן כזה, אמא אהבה מאוד לשים לי את הסרט במבי. למרות שראיתי אותו כבר 40 פעם, בשבילי זה היה סבל שלא יתואר כל פעם מחדש. חוויתי רגשות מעורבים מההנאה שבהתחלה, שהכל יפה ונחמד וחביב, יחד עם האימה הצרופה בידיעה שעוד רגע וכל זה הולך להיגמר. כמו להביט בזיכרון ישן של מישהו שאהבת, ולהנות מהזכרון, למרות שאתה יודע שהוא מת זמן קצר אחר כך ולא זכית לראות אותו יותר לעולם.

זה היה כאב בלתי נסבל בעיניי, ולא רק הכאב שחשתי בלב עקב הצער שבדבר (כמו שאמר צ'נדלר, זה היה מאוד עצוב כשהפסיקו לצייר את הצבי) – אלא גם הכאב הפיזי של המחנק בגרון והלשון הנשוכה בפי, במאמץ עילאי שלא לפרוץ בבכי מר. הרי למה שאבכה מסרט מצויר? אף אחד אחר סביבי לא בוכה, וברור לי שזה לא אמיתי והכל טוב, אז למה שאבכה ככה פתאום? התביישתי. כל כך התביישתי שעם הזמן פיתחתי שיטות איך לא לבכות בפומבי מסרטים מצוירים – לצבוט לעצמי את הירך, לעקם את האצבעות של הידיים, לנשוך ממש חזק את הלשון או פשוט להסתכל לכיוון אחר בסצנה הקשה ולשיר איזה שיר בראש. גיליתי שכאב פיזי תופס את הריכוז של המוח יותר מהכאב הרגשי, איכשהו.

אבל עברו השנים וגדלתי. לא שזה אומר שהיום אני מרגישה בנוח לבכות בבית (של המשפחה) מסרטים – ממש לא, גם שם תמיד אשתמש בכל השיטות הנפלאות שציינתי מעלה. אפילו התקדמתי טכנולוגית לשיטת הכאב-פרוף, שהיא פשוט להתעסק בטלפון לכמה דקות. אסקפיזם במיטבו. מה שכן השתנה הוא שכשאני לבד, או בחסות החושך בקולנוע, או עם מישהו שאני בוטחת בו עד כדי כך שאני מעזה לחשוף בפניו את החלקים הכי נסתרים באישיותי, אני בוכה. ואני גם כבר לא מנסה לעצור את זה, אני נותנת לעצמי. אני כן קצת מתאפקת לא לייבב ולהתייפח ללא שליטה, ומחניקה את זה לגבול הסביר, כך שרק הדמעות ילטפו את הלחיים והבטן קצת תרעד, אבל לא אוציא קול.

ושנים שאלתי את עצמי למה (באופן כללי כבר שמתם לב שאני שואלת למה כמעט על כל דבר שאני מוצאת על מה לשאול). למה אני כל כך רגישה בסרטים, אפילו לא רק מצוירים, בזמן שבמציאות אני שלוות נפש ולעיתים אפילו קשוחה? למה אני חווה את הכאב הזה בזמן הצפייה כל כך בעוצמה כאילו אני היא זו שחווה את החוויה, כאילו אני חיה את הסרט ואת ההתפתחות שלו, ואני זו שתחיה עם הטרגדיה הזו לשארית חייה. בזמן שאחרים סביבי נראים אדישים ואפילו ציניים, אני חשה דחף עז לרוץ לשירותים ולתת לבכי לפרוץ ממני כאילו אני מתחילה תקופת אבל. ופשוט לא הצלחתי להבין את זה, לא משנה כמה ניסיתי. לא הבנתי למה יש לי כזו חולשה בלתי נשלטת.

עד לשבת האחרונה.

בשבת האחרונה, בעודי מתייפחת בשקט על הספה בתוך החיבוק החם של רועי, אחרי צפייה משותפת בסרט הקשה מאוד לצפייה מוגלי (של נטפליקס), שהוא ממש לא לילדים (!!), דיברתי עם רועי (התבכיינתי לרועי) על זה שאני לא מצליחה להשתלט על הבכי והדמעות ממשיכות לצאת. הוא הזדהה עם הכאב שלי, תוך כדי שהוא אסף סטטיסטיקות בראשו לאקסל שנקרא "באיזה רגעים בסרטים אני צריך להסתכל על נעמה כדי לבדוק אם היא בוכה", ואמר שזה אכן צובט בלב. כשאמרתי בייאוש שאני לא מצליחה להשתלט על זה, הוא ענה – צריך הרבה אמפתיה כדי להרגיש את זה ככה. ואז, ברגע הזה, הבנתי.

הבנתי שזו לא החולשה שלי, זו החוזקה שלי. תמיד הייתי אמפתית בטירוף כלפי אנשים, כלפי סיטואציות. תמיד הצלחתי להרגיש את מה שאנשים מולי הרגישו, אפילו אם לא רציתי בכך וכל משאלתי היתה רק להתכחש לזה ולהתנער מזה. תמיד לבשתי את עורם של אלו שיקרים לי והרגשתי אותם, ממש כאילו הייתי הם. תמיד הצלחתי להבין. והבנתי שזו הסיבה שאני לוקחת את הדברים האלו כל כך בעוצמה, כאילו היו שלי – כי אני פשוט לא יכולה שלא. אני כמעט אף פעם לא יכולה לבחור את היכולת שלי לגלות אמפתיה, אלא אם כן זה מנוגד לערכיי. ולכן אני אמשיך לבכות בסרטים עד יומי האחרון כנראה, כי זה שיקוף מופלא לאחת החוזקות הכי מדהימות שלי. ואני סוף סוף אתחיל להפסיק להתבייש בזה או להילחם בזה, אלא פשוט להשתמש בזה.

דברים מדהימים קורים כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להסתכל פנימה ולשאול, ואפילו גם לדבר על הדברים. כי עכשיו, אחרי שנים של מלחמה פנימית וספקות, סוף סוף הפכתי להיות אמפתית גם כלפי עצמי.

לא היתה לי כבר הרבה שנים אהבה כזו שמנצחת

בחמשת החודשים האחרונים החיים שלי השתדרגו. אם מישהו היה שואל אותי לפני חצי שנה איפה אני חושבת שאהיה בתאריך הזה היום, גם בתרחיש הכי אופטימי שלי לא הייתי מדמיינת את המציאות כפי שהיא כרגע.

וחשבתי לא מעט, מה היא האהבה הזו שאני חווה יום יום בכזו עוצמה? ואיך היא כל כך שונה מכל דבר אחר שהיה לי? הכרתי אותך, הגבר שתפור עליי כמו כפפה ליד, כמו חזייה לציצי (בטח תשמח מהדימוי הזה) וכמו צ'דר להמבורגר. ניסיתי לחשוב ולתאר את האהבה שלי אליך, והנה זה הפוסט הראשון שאתה קורא כאן באופן רשמי, עם כמה מהמחשבות שאספתי על האהבה שלי אליך.

  • לאהוב אותך זה לבעוט אותך מהמיטה בחמש וחצי בבוקר כדי שלא תאחר לעבודה, אבל עדיין למשוך לך את היד כדי שתישאר איתי בחיבוק רק עוד קצת.
  • לאהוב אותך זה לתת לך לשכנע אותי לקנות מדיח כלים למרות שאני לא רואה צורך, ואז להיות כזו מפונקת שלא אשטוף אפילו כפית.
  • לאהוב אותך זה לקפל את החולצות שלך על המילימטר כמו שאתה אוהב, ואת שלי לקפל כאילו קיפל אותן ילד בן 5.
  • לאהוב אותך זה להקשיב לך, להכיל אותך, לחבק אותך וללטף אותך בסוף יום קשה.
  • לאהוב אותך זה לגור איתך ועדיין להתגעגע אליך כל יום מחדש.
  • לאהוב אותך זה להתפשר על טמפרטורת המים במקלחת משותפת, כדי שלא תישרף.
  • לאהוב אותך זה להכין לך קווסט כדי שתשיג את הקישור לבלוג שלי.
  • לאהוב אותך זה לאתגר אותך ולהציק לך ולדגדג אותך ולהוציא לך שחורים מהגב.
  • לאהוב אותך זה להכין לך את האוכל שאתה אוהב למרות שלא ביקשת.
  • לאהוב אותך זה להחליף מבט בלי לדבר מילה, ולהבין בדיוק אחד את השנייה.
  • לאהוב אותך זה לתת לך לעשות כל מיני תיקונים בבית, כדי להסתכל עליך מהצד ולהידלק.
  • לאהוב אותך זה לבוא איתך ליום סידורים ביום חופש האחרון שלי לשנה, כדי להקל עליך ולעזור לך וסתם להפוך את היום הזה לכיפי יותר.
  • לאהוב אותך זה להרשות לעצמי להיות קיטשית, דביקה, רומנטיקנית בלתי נסבלת, ולכתוב פוסטים שיגרמו לקוראים לרצות להקיא קשת בענן.
  • מעל הכל, לאהוב אותך זה להיות שם איתך יום יום, ולהתפעם מחדש כמה מזל נפל בחלקי. להיזכר כמה חיכיתי לך, כמה פינטזתי עליך עד שבאת. להיווכח שחלומות יכולים להתגשם, אפילו כשחולמים אותם הכי בגדול שיש. 

אין סוף לרשימת הדרכים שלי לאהוב אותך, וכל יום אני מגלה עוד משהו חדש. אתה גם החבר הכי טוב שלי וגם האהבה הכי גדולה שלי, ויותר מזה אני לא יכולה לבקש. טוב נו בעצם, אולי עוד משהו קטן, די קטן, שנמצא במקום שהמשקל שלו גבוה אבל הערך שלו נמוך (ולא בתוכי, חה חה).

עוד לא סיימנו אהוב שלי 😉

כתום זה העתודאי החדש

שמעתם על הסדרה הזו? כתום זה השחור החדש? אני נוטה להאמין שכן ורק אני נכנסתי אליה באיחור מה, צופה כרגע בעונה 3 למרות שהסדרה כבר נגמרה אחרי 6 או 7 עונות.

למי שלא מכיר, זו סדרת דרמה-קומדיה על חייהן של האסירות בכלא נשים (שמנוהל ע"י סוהרים ומנהלים גברים, באופן לא ברור) ומתארת ממש איך הן חיות ברמה יומיומית. התככים הפנימיים, החברויות, הכנופיות, החלשות והחזקות, הרצחניות והעדינות. הפחדים, השיעמום, התחרות, ומאזן האימה שמתנדנד ללא הרף.

ואני צופה בסדרה הזו ועולה בי תחושה מוכרת. משהו שקצת מעורר אי נוחות, וספקות עצמיים. אתם מבינים, בהיותי פושעת נמלטת שאמורה עכשיו לרצות תקופת מאסר ממושכת… סתם, החדים מבינכם זיהו כבר לפי הכותרת למה אני אני זעה באי נוחות בספה (הסופר נוחה!) בשלבים מסוימים לאורך הסדרה.

משהו באופן שבו הן סופרות – כמה נשאר לך? וכמה נשאר לך? וממש מקנאות במי שעומדת להשתחרר (אפילו המילה להשתחרר זהה!), ואלו שלקראת הסוף מתנהגות באס"ק רציני. אבל הדבר שהכי הבליט לי את זה היה השוק של הכניסה. איך אסירות חדשות שמתקבלות לכלא (חח, "מתקבלות") חוטפות את השוק של ההתחלה. ההתרועעות עם נשים אחרות מכל מיני חתכים שונים (אוכלוסיה, דת, ומיקום על הסקאלה של ערסית—חנונית), האוכל המזוויע, המדים (!), העמידה בזמנים, השירותים והמקלחות המשותפות, ה"זמן החופשי" המוקצב, זמן הביקורים של המשפחות, מיטות הברזל עם הקפיצים, שמיכות הסקאביאס שישנים רק מעליהן ולא מתחתיהן, וכמובן העונשים. בקיצור, טירונות אינסופית שנמשכת לאורך כל תקופת ריצוי המאסר.

עכשיו, לנו בתור ישראלים שעשו צבא, לצפות בזה כנראה יראה לנו כמו קלי קלות – מה שבסדרה נראה כמו משהו שובר רוח חיים ומייצר דיכאון קליני עמוק. כמובן שיש גם ישראלים שזה קרה להם בשירות הצבאי, הכניסה הזו לתוך כל התנאים האלו יחד, גם בלי לקרוא לזה כלא, גורמת לאיזשהי תחושת כליאה לא מבחירה, ואני לגמרי מבינה את זה. ומצד שני, מי שעבר את זה ונשאר שפוי (הרוב כנראה) כנראה יראו את זה ויחשבו – על מה הביג דיל, אז קיבלת ארוחה מבאסת ומיטה לא נוחה, אז את צריכה ללבוש מדים כל יום ולהתנהל על פי לו"ז שמישהו אחר קובע לך, אז את לא מקבלת על זה משכורת והזמן שלך כבר לא שווה כלום, אז מה? או שיש אנשים באמצע, כמוני, שמצד אחד יודעים שהם לא היו מתרגשים כל כך מסיטואציה דומה כי הם כבר עברו את זה בעבר, אבל כן זעים באי נוחות על הספה לאור ההשוואה המטרידה בין כלא וטירונות. כי מה שלא יהיה, הפז"מ דופק.

אני חייבת לעצור לרגע ולהגיד באופן תקין פוליטית שהמטרות כמובן שונות בתכליתן, ויש משהו מאוד הכרחי בצבא (גם בכלא מן הסתם, אבל שונה בתכליתו), אבל זה כן גרם לי להרהר – האם שיטת הטירונות היא נכונה? ולמה זה כל כך דומה לכלא באופן מטריד? האם זה חייב להיות ככה? בא לי נורא להציע משהו שיבדיל את הטירונות ממתקן כליאה טיפוסי וידמה אותה יותר לתחושת שירות משמעותי ומשפיע, כמו מה שאני עושה, או כמו מה שהרבה חיילים סדירים אחרים עושים. משהו של יומיום שבא יותר מבחירה ערכית ורצון לתת מעצמך, מאשר איזה משהו שמרגיש כמו עונש מתמשך בלי שאתה בכלל יודע מה עשית רע.

מצד שני אני גם מודעת לקונספט הצבאי של להפוך אזרחים לחיילים ולעניין של שירות חובה לכל אזרח ולתקציב המוגבל מאוד שיש לנושא (בניגוד לתקציב הביטחון השמנמן והמפואר). אני לא מעבירה ביקורת כי אני יודעת שאלו המשאבים, אבל אני כן תוהה, האם האווירה חייבת להיות כזו? האם כדי להפוך אזרח לחייל אנחנו חייבים ללמד אותו לציית מתוך פחד? וואלה, אני בעצמי לא יודעת. כי אני כן מצליחה לראות את היתרונות גם בזה. יש בזה משהו טוב כנראה להמשך החיים, זה נותן איזושהי קשיחות מסוימת להמשך. אתנחם בזה.

עד כאן מחשבות על הסדרה, או יותר נכון על הסאב קונטקסט האישי שלי ממנה.

שלכם, עתודאית שזה עתה השלימה 6 שנות שירות 🙂

זמנך תם, השליכוהו לבור!

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת יותר ויותר על מושג הזמן.

שמעתי איפשהו איזה משפט, שהזמן לא עובר לאדם, אלא האדם עובר לזמן. כלומר, חיי האדם הם סוג של מצמוץ עפעף בשביל הזמן. ועם זאת, אם תחשבו על זה, זמן הוא הדבר היחיד שיש ברשותנו.

חשבתי על זה כי חשבתי, איך מענישים אנשים?

קיבלתי דו"ח על מהירות מופרזת. כן, זה היה צריך להגיע מתישהו, וידעתי בליבי שכל יום שעובר ובו אני נוסעת על *ביפ* קמ"ש ולא נתפסת, הוא עוד יום שמעלה את הסיכוי הסטטיסטי שבפעם הבאה אתפס. והנה נתפסתי וזכיתי לדו"ח מפואר של 750 ש"ח (ו-8 נקודות, אבל למה לדבר על כל הפרטים המשמחים). בכל מקרה, חשבתי לעצמי, למה הענישות הן בדר"כ קנסות? למה לוקחים לנו דווקא כסף? עמוק בליבי ידעתי שאני אמורה להתבאס נורא על ההוצאה המיותרת, כי יכולתי לעשות בכסף הזה כנראה משהו יותר מועיל, אבל אם להיות כנה? לא כאב לי. ביאס אותי אולי קצת, אבל לא כאב לי כמו שחשבתי שזה יכאב. לא כאב לי כמו שראיתי את ההורים שלי כואבים מדוחות וקנסות מיותרים. וציפיתי שזה יכאב.

ולמה? זה לא שלא אכפת לי מכסף. זו כמובן סקאלה מאוד גמישה, וסביר להניח שאכפת לי פחות מלאנשים שיותר קשה להם להשיג אותו. אבל אז חשבתי, מה בעצם המשמעות של הכסף שלי? והבנתי – הזמן שהשקעתי בו. ואז שאלתי את עצמי, האם הזמן שלי חשוב לי? ובכן, כשאני בצבא זו שאלה קצת טריקית, כי גם כשהזמן מבוזבז לריק ועוד יום עובר בלי ששיניתי את העולם, הפז"מ עדיין דופק. ואני עדיין מקבלת על זה כסף. אבל כן, הזמן שלי חשוב לי. ואם הייתי עובדת לפי שעה, ובשעה הייתי מרוויחה נניח שכר צנוע של 100 ש"ח בעבודה שאני שונאת ופתאום היו לוקחים לי 750 שקל סתם ככה, הייתי חושבת לעצמי, פאק עבדתי 7.5 שעות (כמעט יום שלם) לחינם??

ואז חשבתי על כלא. כלא, הדרך הפופולרית ביותר של ענישה בעולם, כמובן אם נוציא מהמשוואה עונשי מוות (שהם למעשה יכולים להיות גם מומרים בזמן, כי במקום שיקחו ממך את הזמן לאט, לוקחים אותו ממך בבת אחת). בכלא פשוט לוקחים לך את הדבר היחיד שבאמת יש לך – זמן.

אפשר לדבר על זה שבכלא לוקחים ממך גם חופש, עצמאות וזכות בחירה, אבל אלו לא מונחים שקל לדייק בהם בגלל שהם יחסיים. אני מכירה לא מעט אנשים שמרגישים כלואים בהיותם חופשיים, עצמאיים ויכולים לבחור בכל רגע לקום וללכת.

אז עכשיו כשאני יודעת שזמן הוא הדבר היחיד שיש לי, מה אני בוחרת לעשות איתו? לפני כמה ימים חשבתי על זה שזה אירוני שאני לא מוכנה להקדיש 10 שניות לסרטון פרסומת במדיות השונות וממהרת לדפדף הלאה, רק בשביל לבהות עוד 10 דקות בפיד. כאילו על ה10 שניות אני מתקמצנת, מה אני אקשיב עכשיו לפרסומת? מה פתאום, הזמן שלי יקר. אבל שנייה אחרי זה אני שוכחת כמה יקר חשבתי שהוא.

אבל כל יום, ממש כמעט כל יום, אני שומעת על עוד מישהו שמת בטרם עת. ממש לפני שעה קראתי על ישראלית שנהרגה בבוליביה כי נפל לה סלע על הרגל בזמן טרק. זה לא קצת משוגע שזמן הוא הדבר היחיד שיש לנו, ואנחנו אפילו לא יודעים כמה קיבלנו? ואנחנו בכל זאת משתמשים בו כאילו היה משאב בלתי מוגבל ולא סופרים אותו אפילו?

(משתפת במחשבה שעולה לי תוך כדי הכתיבה, קול קטן צועק לי בראש שזמן זה לא באמת הדבר היחיד שיש לנו, כי יש לנו גם את היכולת לבחור. אני חושבת על זה לרגע ואז עונה לו – אבל מה תועיל לנו היכולת לבחור אם אין נשמה באפינו כדי לממש אותה?) (הכניסו כאן בדיחת פוליטיקאים אומללה).

זהו, אז בהסתכלות טיפה יותר מפוכחת על הזמן שלי, אחזור לגלול את הפיד (לפחות עד שאשתחרר, ואז ארגיש שאני יותר אדונית לזמן שלי). ובכל זאת זה נחמד מידי פעם להכניס את עצמי לפרופורציות, להסתכל סביבי בהכרת תודה עצומה, ולהרגיש מלאה ומסופקת. בלי קשר לזה שלפני שנייה אכלתי פיינט. פשוט להרגיש שאני במקום שבו אני רוצה להיות, מוקפת באנשים שאיתם אני רוצה להיות, מתמודדת עם הקשיים שהחיים מציבים לי, ועושה את זה פאקינג טוב.

קצת מוזר שהפוסט הראשון שלי לגיל 29 היה פוסט של זקנים שאוהבים להגיד "אתה חושב שיש לך את כל הזמן שבעולם אבל אין לך! אתה לא יודע איך הזמן טס ואתה לא מרגיש את זה בכלל!" ומהורהר מה, אבל אני אוהבת להרהר, מפעם לפעם, ולקבל קצת משמעות.

אה ואפרופו ניצול זמן, בדיוק הזמנתי באיביי פאזל של 3000 חלקים. בהצלחה לי. (ולגבר המדהים שלי, שלא יודע למה הוא נכנס)

כמה שעות לפני יומולדת 29

ממש לא מה שחשבתי שיהיו אם הייתם שואלים אותי לפני 3 חודשים.

אבל למה להתחיל לגלות את הכל כשאפשר קודם לעבור על הצ׳ק ליסט שעשיתי ביומולדת הקודם (בבלוג הקודם) ולראות מה קרה מאז:

1. לעבור סדנאות מהות ומקור – נדחה לשנה הבאה לטובת סמינר של טוני רובינס בלונדון

2. להתפתח בתחום האישי ולקרוא ספרים בתחומים שאני מרגישה שאני זקוקה לשיפור ופיתוח – קרה חלקית, לא קראתי הרבה כמו שהייתי רוצה, אבל מצד שני נרשמתי לקורס קואוצ׳ינג וסיימתי בינתיים חצי ממנו

3. להתחיל טיפול פסיכולוגי סוף סוף – נופ

4. לסיים להקים את האתר שאני עובדת עליו ולהמשיך להרוויח כסף ממנו – סיימתי את האתר אבל לא המשכתי לכתוב :/

5. למצוא אהבה אמיתית, בריאה ומחממת, כמו זו שאני חולמת עליה – ככככןןןןןן

6. אולי את השנה הזו בתחום הספורט אקדיש להתפתחות בטניס, שוקלת את זה – שקלתי

7. להתחיל לפעול בתחום שאני רוצה לעסוק בו אחרי השחרור – פתחתי לינקדין והתחלתי להוסיף מלא מנכלים, זה נחשב?

8. להרגיש שהפכתי לאדם טוב יותר – משמעותית כן

9. להיות מחוברת יותר למשפחה שלי – כן, אבל תמיד יש מקום לעוד שיפור

10. להשתחרר מדפוסים עצמיים הרסניים ומעכבים (או לפחות להיות בתהליך) – שמחה להגיד שהיום אני במודעות הרבה יותר גבוהה לזה, וכמובן תמיד בתהליך

סך הכל אני יכולה להגיד שעם כמה שהשנה הזו היתה רווית התרחשויות, אני יכולה להגיד שהדברים המשמעותיים ביותר בשבילי היו:

  1. ההחלטה לחזור לאתרי הכרויות ולהמשיך לנסות להכיר, יחד עם ההחלטה לחתוך מהר את מה שאני כבר יודעת שלא זה
  2. פתיחת קבוצת הציור
  3. ההחלטה לקחת את אביאל כפרויקט אישי
  4. לימודי אימון אישי – בלי קשר למה שלמדתי ולומדת עדיין, ההרגשה של ההתקדמות והלמידה היא נעימה ומפרה
  5. הדייט ששינה את חיי – שעל הדרך לימד אותי שיעור בכנות, צניעות ושמירת מצוות ואכילת המבורגרים בלתי כשרים

ועכשיו, כמה שעות לפני שהשעון ישלים את הסיבוב הסמלי וחסר המשמעות לציון יממה שעברה, אני מתרגשת. לא מהיומולדת, אלא מההבדל העצום בין ההרגשה הנוכחית שלי ובין ההרגשה שחשבתי שתהיה לי. אני חושבת שאין כמעט דרך אפשרית שבה יכולתי לדמיין כמה אושר אחווה בתקופה הזאת, כמה מלאה ומסופקת ארגיש, מוקפת במשפחתי האהובה ובאהוב ליבי.

גיל 29 הוא לא הגיל המפחיד שחשבתי שיהיה, או המלחיץ או המאכזב. לא, ממש לא – זו הולכת להיות אחת השנים החשובות בחיי. ואני כאן, נוכחת בכל שנייה, כדי לטרוף כל רגע 🙂

(וכמובן ללעוס ולבלוע, ואת שאר התהליך אני מניחה שאתם מכירים)