מתי פעם אחרונה כתבת לרני?

רועי שאל אותי לפני כמה ימים.

לא היתה לי תשובה בשלוף. האמת, שלא ממש זכרתי – יכול להיות שהפעם האחרונה היתה ביום ההולדת שלו? לפני יותר מחצי שנה?

כשרני נולד פתחנו לו תיבת ג'ימייל עם השם שלו. כן, ג'ימייל לתינוק. עשינו את זה כדי לשים לו שם, מידי פעם, מזכרות מכל מיני רגעים יפים – סרטונים שלו או שלנו יחד, ברכות ואיחולים לימי הולדת שלו (מאיתנו ומכל בני המשפחה), וכמובן – גם כמה מילים מאמא ואבא. ביחד או לחוד. אז מידי פעם, עם ההשראה המתאימה, וגם ללא כל סיבה מיוחדת – אנחנו כותבים לו, כל אחד בזמנו.

השאלה הזו הדהדה לי גם על מתי כתבתי פעם אחרונה באופן כללי. כמישהי שכתיבה וביטוי היא מקור חמצן בשבילה, או לכל הפחות מאוורר נעים בשרב לוהט, קשה לי לעבור תקופות ארוכות בלי לפרוק. ככל שעובר יותר זמן, כך זה נהיה קשה יותר, זורם פחות. כמו ספורט. אולי לא סתם זה נקרא כושר כתיבה…

ולמען האמת, בכל פעם שהקיצור דרך לבלוג קרץ לי, ואמר לי – בואי תבקרי, מזמן לא היית פה. התפתיתי לשנייה, ואז עניתי לו – לא, יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני צריכה להתקדם איתם.

אז כן, אני אומרת את האמת – אני עצמי ירדתי לעדיפות האחרונה ברשימת סדר העדיפויות שלי. זה נשמע רע, אבל זה נעשה מתוך בחירה מודעת, כאילו סוג של הקרבה עצמית אבל לא באמת. זו ירידה לצורך עלייה. אני עובדת עכשיו קשה כדי לשנות משהו מאוד מהותי בחיים שלי, שכשהוא ישתנה באופן בו אני רוצה – אני מאמינה שיביא איתו פריחה ושגשוג.

הרעיון בלהיות עצמאית (בכל תחום אגב, לא רק יזמות) מבוסס במהותו על הצורך להיות האדון לזמן של עצמי. ולא רק הזמן – גם השליטה בכסף, כשאתה לא עובד בשביל מישהו אחר שהוא לא עצמך.

אז בתקופה האחרונה לקחתי צעד נוסף קדימה. אמיץ או טיפשי, רק הזמן יגיד – אבל החלטתי שהגענו לצומת בה הדברים צריכים לתפוס כיוון ברור. הכנסתי את רני לגן (הוא עדיין בהסתגלות, עדיין תופס מחלות, ואני עדיין מקשיבה למקליט, כן), קניתי אוטו (יותר כמו – קיבלתי עם אפשרות לתשלום דחוי), והתחלתי לנהל לו"ז. יעבור עוד שבוע שבועיים לפני שהכל יכנס לשגרה אמיתית, אבל הביג סטפ מאחוריי – בחרתי.

והנה אני – יושבת בבית, אחרי שביטלתי פגישה חשובה היום, כי הגן סגור (מבצע מגן וחץ) וכי רני חולה. וכותבת פוסט בבלוג 🙂 סה"כ התקדמות בכיוון הרצוי.

אני לא אשקר – זה לא קל, ואני עמוסה בדאגות. כל פעם שהמחשבה קצת נודדת ל"מה אם" ונופלת לכל מיני תרחישים פסימיים, אני משתדלת להפסיק ולהזכיר לעצמי שיש מספיק מכשולים בדרך גם בלי שאני אהיה מכשול לעצמי. אם יש משהו שידעתי כשיצאתי לדרך, זה החשיבות של יציבות והתמדה. ואת שניהם ידעתי שיש לי. יציבות למול טלטלה נפשית של רכבת הרים שהרבה יזמים תיארו אותה, וכושר התמדה – אני לא ותרנית. מי שעוקב פה מספיק זמן כבר יודע את זה 🙂 אבל זה נכון מה שאומרים על רכבת ההרים – אבל היא פנימית לא פחות ממה שהיא חיצונית.

לסיום אשים פה קטע מהתוכנית האהובה על רני, בה עכבר העיר מחליט שהוא רוצה ללמוד לעוף כמו פיטר פן. כל פעם שאני צופה איתו בקטע הזה, אני מקבילה אותו בראש ליזם בודד מתחיל, שמחליט שהוא רוצה לעוף על החיים ולהקים מיזם שאין שני לו ולזכות בעושר ותהילה. וכולם כל הזמן אומרים לו – אתה לא יכול, אתה לא מאמין מספיק חזק, אתה לא נולדת לסיפור הנכון. והוא מאמין שאולי אם הוא יקח תנופה יותר חזקה, או יאמין יותר חזק, או ינסה מספיק פעמים – בסוף הוא יצליח.

ונחשו מה? בסוף הוא מתרסק ושובר את כל העצמות.

מעודד 🙂

(רועי, אגב, תמיד אומר שהקטע הזה מזכיר לו קונוטציה הרבה יותר סוטה)

אז מה קורה איתי בימים אלו?

אני יודעת שקצת נעלמתי לאחרונה מהרדאר, או מהמדיות באופן כללי.

זה לא ממש הטריד אותי כי מעולם לא חשתי מחויבת להראות איזושהי נוכחות (מתנצלת בפני הקוראים הנאמנים, אתם יותר כמו חבר ותיק שאין לחץ ממשי להיפגש איתו בגלל שיודעים שלא משנה כמה זמן יעבור, תמיד יהיה נחמד וקליל להיפגש שוב).

אז אחרי השחרור המיוחל מהצבא, יצאתי לסיבוב קל בלונה פארק ושמו אזרחות. באתי עם רעיון לסטארטאפ מתוך כאב עמוק, וכאילו במהירות האור הוא התגלגל החוצה והחוצה – ומצאתי את עצמי מוזמנת לראיון בעיתון, ואז ברדיו, ואז בטלויזיה. בכל הערוצים המרכזיים. נכון שאני לא אחת עם איזה פחד במה, אבל אני חייבת להודות שזה גם לא הכי טבעי לי. יש משהו בחשיפה, ששם אותך לראווה ולשיפוט של כולם, וצריך לדעת לקבל את זה. תמיד יהיה מישהו שירצה, שיחכה לראות אותך נכשל – אפילו אם זה מישהו מאוד קרוב אליך – כך שהוא יוכל להרגיש טוב עם עצמו כשיחזה בכישלון ויאמר "ידעתי שהיא לא תצליח", או "ידעתי שזה רעיון הזוי ויומרני".

הצלחה היא לא תמיד משהו שעובר לאנשים מסביבנו חלק בגרון – ויותר קל להם להגיב לכישלון שלנו, כי זה כנראה קצת פחות מאיים עליהם, או גורם להם להרגיש פחות "מאחור".

ואני יודעת שגם סביבי יש כאלה שמחכים לראות אותי נכשלת. כל מיני נבואנים, או כאלה ש"מכירים אותי מספיק טוב" כדי לדעת למה אני מסוגלת ולמה לא, ומתי "קפצתי מעל לפופיק".

אבל קראתי איזה משפט לא מזמן איפשהו, "גם כשאת רצה ממש לאט, את עדיין עוקפת את כל מי שיושב על הספה". זה משפט שבמקורו נועד לעודד ספורט גם בקרב אלו שלא בכושר, אבל היי, הוא ממש נכון.

אז כן, אני רצה לאט, אני יודעת. תנסו אתם לרוץ מהר עם פעוט צמוד אליכם כל היום 🙂 ולפעמים זה מרגיש אפילו קצת לאט מידי. כי אני כל כך רוצה כבר להגיע. אבל זו איטיות הכרחית בשלב זה, וכאן הגיע הזמן בעצם לשתף מה קורה איתי בימים אלו:

אחרי שנגמר ההדסטארט בהצלחה, ונפתחה חברה בע"מ, התחלתי (בהתחלה לבד) פעילות כדי לייצר צמיד אב טיפוס ראשון ובמקביל לבנות את העסק – באמצעות תוכנית עסקית, תוכנית פיננסית וחקר שוק מעמיק. התייעצתי, חקרתי, למדתי, קראתי המון, והיה גם איזה לילה לבן איפשהו באמצע. זו היתה תקופה קשה מאוד – רני הלך לגן (חדש) וכל הזמן היה חולה, ואני כל הזמן נדבקתי ממנו. באמצע, גם אחות של רועי וגם אח שלי התחתנו בהפרש של שבועיים. ואז כשהכל נרגע – החלטנו לעבור דירה.

למה עברנו דירה זה כבר לפוסט אחר כנראה (במשפט – הבנו שבעלת הדירה שלנו היא לא אחת שנרצה להתנהל מולה אפילו דקה אחת נוספת, שלא לדבר על שנים קדימה). אז מצאנו דירת גן מהממת בגן יבנה, עם גינה מדהימה בגודל של כמעט חצי דונם. לא לקח לנו הרבה זמן להחליט, ובתחילת דצמבר כבר עברנו לשם.

אממה… לעבור לעיר אחרת אומר להוציא את רני שוב מהגן, ולחפש לו גן חדש. אבל במקביל, באותה תקופה מצאתי שותף טכנולוגי תותח לסטארטאפ, שבהתייעצות איתו החלטנו להמשיך לעבוד במוד "בוטסטראפ" (עבודה עצמאית ללא מימון) עד שיהיה לנו אב טיפוס ראשון עובד שאפשר להציג למשקיעים ולגייס השקעה ראשונה טובה (השקעת סיד במקום השקעת פרה-סיד, למי שמכיר, וזה מאפשר מעט להעלות את ערך החברה ולהוריד מעט את "מחיר" ההשקעה).

אז נערכנו, אני ורועי, לתקופה בה אנחנו מתבססים בעיקר על המשכורת שלו + קצת מהחסכונות שלי. כדי להבטיח שנוכל לעשות את זה מספיק זמן ככל שידרש, הגענו גם להחלטה שבינתיים לא נשלח את רני לגן (מי שמכיר, גן פרטי עד גיל 3 עולה בסביבות 3400 ש"ח בחודש).

אז כרגע רני איתי בבית (או בגינה), והוא כבר מזמן לא תינוק קטן ששוכב על הגב כמו תולעת, הוא כבר פעוט שמתרוצץ ומשחק, מטפס וחוקר, ובהתאמה גם נופל ונחבל. אני אמא במשרה מלאה לפעוט בן 1.3 (תכף 1.4), אכלן רציני, שובב לא נורמלי, ילד מתוק מאין כמוהו. ולהיות אמא במשרה מלאה, איך נאמר… לא קל. אני יודעת שאין הרבה הערכה מבחוץ כלפי אמהות שנשארות בבית לגדל את הילד (מאיזו סיבה שלא תהיה), ויש אולי איזו סטיגמה שהן מתבטלות על הספה כל היום, אבל תנסו פשוט לדמיין מטפלת – כזו ששוכרים אותה במשרה מלאה ומשלמים לה שכר גבוה מאוד כדי שתהיה 1:1 עם הילד, תהיה סבלנית איתו ותדאג לכל צרכיו – אז כזאת אני, רק בלי השכר. ובלי ההפסקות. וכולל לילות. וזה סבבה! זו בחירה שעשיתי בלב שלם, והייתי בוחרת בה שוב אם הייתי צריכה. מה גם שזה מאוד מרזה 🙂

לזכות בעונג לגדל בעצמך את הילד שלך זה חתיכת דבר – יש שיגידו עונג מפוקפק – אבל לדעתי, זה עניין של סטייט אוף מיינד. זה אומר להיות הדמות הטיפולית והמחנכת העיקרית שלו, זו שהוא שואב ממנה ביטחון, נחמה, שעשוע ותקשורת. זה אומר שעד שהוא מגיע לאזור גיל שנתיים, אני לא יוצאת ללילה מהבית בלעדיו (כן, אני גם לא טסה בלעדיו, או אפילו לא יוצאת לסופ"ש "התאווררות" בלעדיו). זה לא אומר שאני לא שמחה לצאת לחופשה, דווקא מאוד – אבל איתו. מאז שהוא נולד יצאנו לחופשות משפחתיות 3 פעמים, וכל אחת היתה ממש מדהימה איתו.

אז איפה כן הקושי? לעשות את כל מה שמעבר. לעבור דירה, עם כל הקושי שכרוך באריזות, פירוקים וסידורים. למצוא זמן למטלות הבית השוטפות – הכביסה, הניקיון, האוכל. ורועי כמובן עוזר מאוד. זה הזמן להזכיר שנכנסנו למוד חיסכון ולכן עזרה חיצונית בתשלום מרגישה לי על גבול הטיפשית. והקושי הוא גם להקדיש את עצמי לעבודה על הסטארטאפ, כן. זה קשה. אני מוצאת פה ושם את הזמנים השקטים שלי כדי לעבוד, אבל לפעמים מתגלגל בי תסכול בתוך הבטן, על זה שאני לא מצליחה לעבוד באותו קצב שהייתי מצפה מעצמי.

זוכרים את המשפט על רצה לאט? אז אני אחת שבכל העבודות שלה בחיים היתה רגילה לרוץ מהר – אני תקתקנית. יש לי בראש במסודר את כל הדברים שצריך לעשות, ואני יודעת לתפור אותם בזה אחר זה. זו כנראה אחת הסיבות למה הצלחתי בצבא. אבל עכשיו, אני רצה לאט.

נסיים בנימה אופטימית:

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לפרוטוטייפ ראשון של הצמיד (הייתי מצרפת איזו תמונה אבל נתאפק עם זה), וזה במקביל לעובדה שאני לא מפסיקה לקבל (עדיין!) הודעות מאנשים שמחכים לרכוש אותו.

זו תקופה לא פשוטה עכשיו, אבל זוהי רק תקופה. וזה עשור של בנייה.

ואנחנו בונים עכשיו משהו חשוב, גדול, והכרחי.

לבנה אחרי לבנה,

בסוף יהיה לנו מגדל יפייפה

(או ערימת אבנים מרוסקת)

אבל בואו נשמור על אופטימיות ואמונה

שבוע טוב ומוצלח לכולנו 🙂

חלומות

כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה לכתוב על זה.

אם הייתי יודעת לאייר אנימציות, אולי במקום לכתוב על זה פוסט הייתי מציגה את זה כסרטון ללא מילים. אבל כל מה שאני יודעת לאייר זה, בגדול, איש שהופך לדובי, אז הנה אני כותבת פוסט.

בטח שאלו אתכם לא פעם, מה החלום שלך? ובין אם עניתם בכנות או שהיססתם אם לספר "את האמת", בינכם לבין עצמכם ידעתם כנראה את התשובה. אותה תשובה שנסחבת ונגררת איתכם לכל אשר תלכו, ובכל מה שתעשו, כמו שק ישן שאתם גוררים אחריכם כל החיים. הוא כבר מאובק ודי חבוט, ויכולתם בטח לזנוח אותו איפשהו בדרך הארוכה שהלכתם בה, אבל משום מה לא עשיתם זאת. הוא עדיין שם, נגרר מאחוריכם, מכיל בתוכו חלום ישן, שעוד לא ויתרתם עליו, ובלב אתם אומרים לעצמכם, "מתישהו", "יום אחד". כי יש לכם את כל הזמן שבעולם.

והשק נסחב ונגרר איתכם בכל צומת דרכים, בכל החלטה שאתם בוחרים לאן להמשיך ללכת. ובכל פעם שאתם עוצרים לרגע כדי לנוח, ושואלים את עצמכם למה כבד לכם ללכת? למה הדרך לא קלה יותר? אתם נזכרים, עם צביטה קלה בלב, בחלום שאתם סוחבים מאחוריכם, ועדיין לא יכולים להרשות לעצמכם להרפות ממנו.

כי מה יהיה אם כן תרפו ממנו? תהיה כנראה הקלה מסוימת, סוג של השלמה עם הדרך שבה אתם נמצאים. אבל עמוק בפנים אתם יודעים שהקלה זו היא רק אשליה, כי בהמשך תחושו בעוצמה רבה יותר את אחת התחושות הנוראיות שיש – אכזבה עצמית.

אז אתם הולכים, והולכים, ומידי פעם מעיפים מבט לאחור מעבר לכתף, מציצים על השק, ואולי מחייכים לעצמכם חיוך קטן של תקווה וחזון. וככה זה יכול להימשך שנים.

אז מה לעזאזל יכול לגרום לנו לעצור, לנער מאיתנו ומהשק את אבק הדרכים שהצטבר כל השנים, ולפתוח סוף סוף את השק?

כאן בסרטון המדומיין שלי בראש, אותו אדם עייף למראה שסוחב את השק בחוסר חשק, נתקל באבן. הוא נופל, מתאושש, קם חזרה וממשיך ללכת. לרגע אחד הוא מפנה את מבטו, ומתנגש בסלע. הוא חוטף חתיכת מכה, נופל שוב, והפעם נדמה כאילו אולי לא יקום. אבל כעבור כמה שניות הוא שוב קם, ושוב ממשיך ללכת. אנחנו מעריצים את הנחישות של אותו אדם, אבל בעבור מה?

ואז התמונה הופכת לזום אאוט, עוד ועוד, ומראה עוד מהדרך שמאחורי ולפני האדם, ואז מתגלה שלפניו במרחק לא רב, הולך בנינוחות אדם נוסף – עם שק פתוח לרווחה, מונח על ידיו הפרושות קדימה, עם חיוך מאוזן לאוזן. ומאחוריו, אנשים נוספים כמוהו בדיוק, שהולכים ומועדים עם שק סגור נגרר אחריהם.

כן, אז אנחנו מבינים שאותו גיבור שלנו בסרטון למעשה הולך ונופל וקם עבור חלום של אדם אחר.

ונריץ קצת קדימה, רק כשאותו גיבור כבר מאוד מתעייף, וכואב לו מכל המכות שקיבל, הוא מאבד את הדרך, ועוצר לנוח. הוא מתיישב ונשען בייאוש על השק, רגיל לנוכחותו, עד שכבר כמעט שכח ממנה. ולאחר הרהורים קלים הוא מתפתה להציץ בתוך השק. רק לראות… רק לראות איך זה נראה.

הוא מציץ דרך פתח צר שהוא פותח, ואז מתפתה לפתוח עוד ולראות יותר… ולפני שהוא מרגיש, הוא כבר לא יכול להסתכל על שום דבר אחר. הדרך קדימה – כבר לא רלוונטית, מה זה קדימה? מי החליט בכלל שזה הכיוון?

והוא תוחב ידיים לתוך השק, ומתחיל למשש ולהפוך ולארגן ולמשוך ולסדר, ופתאום הוא נעמד, והוא חזק מאי פעם, והוא זקוף, וכל כולו משדר עוצמה. הנחישות של מקודם היתה כאין וכאפס אל מול עכשיו, כי עכשיו כשהוא הולך הוא בועט באבנים ומנפץ את הסלעים. הוא כבר לא עלה נידף, והשק כבר לא מכביד עליו כשנגרר מאחוריו – אלא מדרבן אותו להמשיך לצעוד קדימה, בכוח ובנחישות.

זהו, ואז בסוף הסרטון יש זום קטן לשק הפתוח שמונח על ידיו של האיש, ואז מופיע עליו בקטן הכיתוב your dream.

וזה הנוק אאוט לצופה שעד עכשיו שאל את עצמו מה לעזאזל הסיפור עם השקים בסרטון האילם.

זה השנקל שלי על חלומות,

אני לא באמת יודעת איך זה מרגיש אצל אחרים – אני רק יודעת איך זה הרגיש אצלי. ולמה כשכל פעם שואלים אותי איך יכולתי לוותר על ה"קריירה המבטיחה" שבניתי לעצמי בעמל רב במשך שנים של עבודה קשה… אני רק מושכת בכתפיים ועונה, שזה פשוט מעולם לא נועד להיות.

אז מקווה שהצלחתי לעורר השראה במישהו,

ובכל מקרה – כל הזכויות שמורות וכו', לכל מי שלרגע חשב להעתיק את הסיפור ולאייר אותו לאנימציה ולזכות בפסטיבל הסרטים הקצרים כמובן לא פחות. לאייר אני אמנם לא יודעת מספיק טוב אבל בסטורי טלינג אני דווקא מאומנת 🙂

כמה קלישאות בפוסט אחד

לפני חודש, כל חודש נספר. 1 עד 12. כל חודש מציינים עם תמונה ומזל טוב היום אתה בן X<12 חודשים.

היום, ממש לפני כמה דקות שמתי לב למשהו מוזר בתאריך של היום – המספר 12… למה הוא מוכר לי?

ואז נזכרתי, שהיום רני בן 1.1. שזה ביחידות של אמהות, לא בספרות עשרוניות, אומר שנה וחודש.

איך הוא גדל לי כל כך מהר? כל כך מהר שלא הספקתי לשים לב שעבר חודש מיום ההולדת שלו. אבל כן שמתי לב שמאז יום ההולדת שלו אני הספקתי להיות חולה שלוש פעמים, לאבד את הקול, לסיים 5 חבילות קלינקס בעצמי, לגלות איך מתעכל שניצל של תחנת דלק (רמז: הוא לא) ולאבד גם 5% ממשקל גופי.

כן, האימהות היא ברכה.

וגם צלחת הפטרי שנקראת מעון היא ברכה. מה שלא עושה חודש של דיאטה, עושה שבוע של וירוס בטן.

ובכל זאת – אני נמצאת בתקופה נהדרת. אחרי שסיימתי להישרף בלהבות החולי קמתי לתחייה מתוך האפר, מעוף חולה הפכתי לעוף חול. והמעבר מחוסר אונים של סמרטוט רצפה לחדוות עשייה של כביסות וקיפולים הוא פשוט נהדר. ערב אחד שלא יכולתי לסבול את היותי חסרת תועלת אפילו החלטתי לעשות מאמץ אדיר, כביר ובלתי סביר ולעמוד להכין סיר קובה. גלגלתי קובות אחת אחת!! כמו איזו מאמא מרוקאית ב5 בבוקר ביום שישי.

ובכל זאת כשאני עוצרת כדי לחשוב על זה, וכשאני נושמת עמוק ומתמסרת למחשבות. אני מבינה שבשנה האחרונה הגשמתי את עצמי כמו שלא עשיתי במשך הרבה מאוד זמן. הגשמתי שני חלומות שעליהם אני חולמת מאז שאני זוכרת את עצמי בערך – להפוך לאמא, ולהיות עצמאית ולעשות משהו טוב למען העולם.

(יש עוד חלומות שקיימים מאז שאני זוכרת את עצמי – לכתוב ספר ולכתוב/לביים מחזמר, עוד נגיע לזה אל תדאגו, ברודווי מחכה לי)

ההגשמה הזאת היא מתעתעת.

למה? כי ברמת הכותרת – כן, אני מגשימה את החלום. אבל ברמת היום-יום, אני בכלל לא חושבת על זה. אני ביצועיסטית, אני מתקתקת, אני מקדמת וממשיכה לחלום עוד קדימה. ואז יש גם ימים שאני שוקעת בתהיות – ומה אם אני טועה? ואולי זו לא הדרך הנכונה. ואיך אפשר לעשות את זה טוב יותר? ומה הכי נכון?

ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות על גבי שעות וחופרת בגוגל. או בספרים. או בהדרכות ועצות של מנוסים ממני.

ולפעמים זה עוד יותר מלחיץ או מייאש.

ולפעמים כל מה שבא לי זה רק לא לאכזב את היקרים לי.

אבל לפעמים, כל מה שאני צריכה לעשות זה לעצור, ולשאול את עצמי האם אני בדרך הנכונה. זו שאלה סגורה אבל כל כך פתוחה.

כי אם כן יופי אבל אם לא – אז למה לא? וכמה לא? ומה המרחק מכן. וככה אני מזכירה לעצמי שזה כמו לשחות מרתון בים. יש דרך לעשות, והיא ארוכה, והיעד כביכול ברור – המצוף באופק. אבל כששוחים, כל מה שרואים מכל כיוון זה אותו דבר. אז לאיזה כיוון לשחות? איך אדע שאני לא שוחה בזיגזג? כשהראש בתוך המים והעיניים אפילו לא רואות את הקרקעית, אי אפשר להסתכל קדימה ולוודא כל הזמן שאני בכיוון. יש רק שני דברים שאני יכולה לעשות: לסמוך על עצמי, ולדעת שאוכל לספוג את התיקון כשבאופן בלתי נמנע הוא יגיע. אחרת, אם אמשיך רק להחזיק את הראש מעל המים ולהסתכל על המצוף אי שם באופק, אני לעולם לא אגיע אליו.

(ככה יצא ששחיתי 10 ק"מ בים שככל הנראה הפכו ל11, ועל בשרי למדתי, שמי שרוצה להגיע ליעד חייב להמשיך אפילו כשהוא מגלה שיש דבר כזה שפשפת בבית השחי).

(ועל מפגשים אינטימיים עם מדוזות נספר בשיעור אחר)

אז עצרתי רגע לקחת אוויר עם הראש מעל המים,

ועכשיו אני חוזרת לשחות. צוללת חזרה אל היום יום. יש הרבה משימות לעשות והרבה דברים להגשים.

מה שבטוח – מתרחקת משניצלים בתקופה הקרובה.

ותודה שקראתם את הפוסט הקלישאתי שלי.

אני אנסה להעמיד פנים שאני לא נרדמת כל ערב ב9 על הספה עם ריור קל על הכריות.

אם זהו גן עדן

מה לא נכתב על ההורות. על אמהות.

רבות וטובות ממני תיארו את פלא הבריאה הזה. "אהבה שאי אפשר להסביר במילים", "חיים שלי בלב".

ואני? קטונתי. במשך קרוב ל-10 חודשים נמנעתי מלנסות ולתאר את זה, כי מה בעצם אני יודעת? מה זה התואר הזה, בכלל, אמא, ומה עשיתי כדי לזכות בו? (חוץ מתיאורים גרפיים שלא נדון בהם כרגע).

אבל לפני כמה ימים היכתה בי הבנה כל כך חזקה שלא יכולתי כבר להעמיד פנים שאני לא יודעת לבטא את זה. כי אני כן.

זה היה באחד הימים, אחר הצהריים, באחד מהרגעים האלה שאני עוצרת הכל – את כל העולם – ומקדישה את עצמי, את כל כולי לבן שלי. שיחקתי איתו במשחק הכי פשוט בעולם – האצבעות שלי זזות ואני משמיעה קולות מתגרים, והוא מנסה בהתלהבות לתפוס אותן (ואז ללעוס אותן). וכל פעם שאצבע מצליחה לחמוק לו, הוא פורץ בצחוק מתוק ומתגלגל.

אם הייתי צריכה לדמיין את גן עדן שלי, חשבתי לעצמי, אז ככה בדיוק הוא היה.

אני ורני, משחקים. הוא נינוח ונלהב, שמח מהביחד שלנו, ממשחק פשוט. מחייך וצוחק, מביט אליי ומחכה לעוד.

לפעמים, אני מעזה לומר, כשאני מנסה לעבוד מהבית והוא איתי כל היום, יכול להיות מאוד קשה לי. הוא כבר בגיל שהוא דורש המון תשומת לב, בידור, יחס וקרבה. זה יכול מאוד להקשות עליי להתרכז ולהתמקד במשהו שאני עושה, ובעצם הזמן השקט היחיד שיש לי לעבוד נטו הוא כשהוא ישן צהריים. ולפעמים זה יכול לגרום לי קצת לאבד סבלנות כלפי הזמן איתו – כאילו הוא היה מטרד.

אבל כשעצרתי הכל וישבתי ושיחקתי איתו, ופתאום הגיעה אליי ההבנה הזו – שזה גן העדן שלי – הבנתי את זה. הבנתי והתרגשתי עד עמקי נשמתי – הילד הזה הוא האושר בהתגלמותו. הוא החמצן לנשימה, הוא התרחבות הלב הפועם.

וכשחשבתי על זה עוד קצת, הבנתי שכל יום איתו הוא כזה – ושאני כל כך נהנית מכל דבר איתו. באמת, מכל דבר. אני נהנית להתעורר לידו בבוקר, במיטה. אני נהנית שאני עוד מנומנמת והוא מטפס לי על הכרית ומקרב את פניו אל פניי, וגם בחדר החשוך אני רואה שהוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן כשהוא מביט בי.

אני נהנית להסניף אותו, כן גם ברגע שהוא מתעורר משינה ארוכה. אני נהנית להדביק לו נשיקות בלחיים התפוחות והרכות שלו, חמימות ואדמדמות עדיין מהשינה, רק קוראות לי לאכול אותן.

אני נהנית לקחת אותו להחליף חיתול – ולהתפעל מהחיתול המפוצץ פיפי שהוא מילא. אני אפילו נהנית לשקול את החיתול ביד אחת ולומר לו – וואו כמה פיפייייי!

אני נהנית לקחת אותו על הידיים לסלון ולומר בוקר טוב לבאזי, ולתת לו ללטף אותו מהר לפני שיברח למקום בטוח ללא משיכות בפרווה.

אני נהנית לקחת את שניהם לטיול בוקר בפארק, עם הבריזה הנעימה של הבוקר, והריחות של הדשא הקצוץ, וקרני השמש הנעימות.

אני נהנית להאכיל אותו – להכין לו ארוחת בוקר (וצהריים, וערב, ושתי ארוחות ביניים) ולהאכיל אותו כפית אחרי כפית או ביס לפה אחרי ביס לפה, או להוריד לו חולצה ולתת לו להתפלש בעצמו באוכל.

אני אפילו נהנית להחליף לו חיתול עם קקי! ולהתפעל מהתוצרת, הרי זו ברכה וזו בריאות.

ואני אוהבת לשחק איתו, לאתגר אותו, לשיר לו, לדבר איתו. ולהקשיב לו מבלבל את השכל, או סתם ממלמל לעצמו מילים שהמציא.

אבל הכי הכי, אני נהנית כשהוא בא להתפנק עליי. כשהוא קובר את הראש שלו בציצי שלי, ומרים את העיניים הגדולות שלו כדי להביט בי. אני אוהבת שהוא נרדם עליי ככה, חום גופו בחום גופי, ראשו כבד על זרועי, נשימותיו קצובות ורגועות. אני אוהבת את הריפיון שפושט בגוף שלו כשאני מחזיקה אותו, יודע שעכשיו הוא בטוח ויכול להרפות. אני אוהבת את היניקה שלו כשהוא נרדם – הוא ישן, אבל מידי פעם עוד נותן כמה יניקות קטנות, עדינות כל כך, רק כדי להרגיש את החיבור הבטוח.

ואני אוהבת כשבאמצע הלילה רועי מביא אותו למיטה שלנו. הוא מתחיל את הלילה במיטה שלו, וכשהוא מתעורר הוא מצטרף אלינו. ואז זו השינה הכי מתוקה שיש. הוא נשכב בין שנינו, מחובר לציצי שלי בהתחלה (ואני בכלל ישנה), וכשמסיים מסתובב לצד השני ונצמד לרועי. ככה עד שאחרי עוד כמה שעות הוא יסתובב חזרה אליי ויחפש את הציצי. אני אוהבת שהוא ישן לידי, מניח עליי יד קטנה חמימה או רגל קטנה חמימה, ככה בקטנה, רק כדי להרגיש את הקרבה.

אז כן. אני אוהבת הכל.

תקראו לי אמא משוגעת, תקראו לי מעצבנת, תקראו לי מה שתרצו.

אבל האמת היא שאני פשוט ברת מזל.

כי נולד לי הילד הכי נהדר ביקום טפו חמסה, ואני האמא הכי מאושרת שיש.

עייפה גם, מאוד עייפה.

אבל אם הייתי בגן עדן, אז ככה, בדיוק ככה הוא היה נראה.

עשור של בנייה

אז עכשיו, כשאני בגדול מחכה לגזור את החוגר, והתוכנית של שחרור-בסוף-אוגוסט-ואז-אבטלה-ואז-נראה כבר לא מרגישה כל כך רלוונטית, אני מוצאת את עצמי פועלת בקדחתנות נמרצת על המהלך הבא.

קצת רקע – בגדול, כשאני מחלקת את עשורי חיי בראשי, אני מסתכלת עליהם לפי האג'נדה הבאה: עד גיל 20 – לא קורה משהו מאוד רלוונטי חוץ מזה שאתה מתרגל להיות בנאדם ולגבש אופי מסוים.

עשור שנות ה-20 – עשור של למידה, חקירה, גיבוש זהות והבנה מה אני בכלל רוצה מהחיים האלה. כמובן שכדי לעשות זאת צריך לטייל כמה שיותר בחו"ל וכדאי גם ללמוד דבר או שניים. זה הזמן גם לחקור את עצמי במערכות יחסים ולהבין מה אני רוצה ומדוע.

עשור שנות ה-30 – עשור של בנייה. להקים משפחה, לפתח קריירה, לבצע השקעות נכונות, ולדעת שאני משקיעה את האנרגיה והמרץ שלי בעבודה קשה כדי שב –

עשור שנות ה-40 – הגענו לרווחה כלכלית, אנחנו אדונים של הזמן שלנו, ומתרכזים בעיקר בהרחבה, צמיחה והעשרה: של הילדים שלנו, של הכסף שלנו, של הזמן שלנו ושל ההתפתחות האישית שלנו.

עשור שנות ה-50 וכו' – אשאיר לכם לדמיין מה אפשר לעשות משם והלאה 😉

אז כן, עד שאהיה בת 40 אני מתכננת לצאת לרווחה כלכלית. כמובן לא רק אני, אנחנו, ובתקווה שנצליח להשלים את זה עד שרועי יהיה בן 40 ולא אני אז עדיף. אבל גם 3 שנים מאוחר יותר זה בסדר.

בינתיים הבנייה מצליחה להתגשם: בגיל 31 התחתנתי, בגיל 32 ילדתי, ובגיל 33 הקמתי סטארט-אפ.

רגע, מה?!

אז נכון, אני עוד לא בת 33, ועוד לא גזרתי את החוגר. אבל בפעולות היומיומיות אני לגמרי שם. אני מנצלת את הימים בבית כרגע ואת זה שיש לי תינוק מהמם ורגוע כדי להריץ כבר עכשיו בדיקות היתכנות למיזם ש, איך אומרים על כל המיזמים? ישנה את העולם.

(כמו שכל האימהות אומרות שהילד שלהן הוא הכי מיוחד והכי מוצלח)

המהלך הזה, כך אני מרגישה, הוא פשוט בלתי נמנע. מעבר לזה שאני הלקוחה הראשונה של עצמי (מדובר במוצר שהיה לי צורך מאוד מאוד חזק אליו אבל הוא פשוט לא ניתן להשגה בשוק), המהלך הזה לא נועד (רק) כדי להכניס כסף. אני מקווה ומאמינה שהוא יכניס כסף, והרבה מאוד. אבל הוא נועד קודם כל לפתור בעיה קשה ורלוונטית על סדר היום.

השלב הראשון – לעבוד במרץ רב מאוד כדי להביא אב טיפוס ראשון שעובד כבר באוקטובר הקרוב. מתנה לעצמי ליום הולדת 33! (או מתנה לרני ליום הולדת שנה…? 😉 )

מפה לשם – דרוש/ה CTO תותח/ית עם ידע נרחב בפיתוח תוכנה ורקע בחומרה.

אין לינק להגשת קורות חיים, תרקדו, אבל אם יש לכם בראש מישהו/י, דברו איתי!

סיבוב פרסה בחריקה

מכירים את הקטעים האלה בסרטים שהגיבור נוסע לאנשהו, באופן די רגוע אבל מהוסס, ואז בהחלטה של רגע ובחריקת בלמים מסתובב פרסה וחוזר על עקבותיו?

אז זו הייתי אני בשבוע שעבר. רק שזו לא היתה גחמה או החלטה ספונטנית, זו היתה החלטה שבאה ממקום כואב מאוד.

הניסיון שלי לשים את רני בגן (אתם כבר מבינים לאן זה הולך) התחיל בצורה רגועה יחסית, לפחות ביומיים הסתגלות שהייתי שם איתו. כולן נחמדות, כולן מתייחסות אליו יפה, כולן שרות… בכוח ניסיתי להתעלם מהדברים ה"קטנים" (הרצפות המלוכלכות והמוכתמות, השטיחים המטונפים ששאלתי שוב ושוב אם מנקים אותם וענו לי ללא בושה שמנקים אותם כל יום, או מזה שהגננת מחייכת רק עם הפה ולא עם העיניים, ומדברת על עצמה בגוף שלישי). ניסיתי להתרכז במה שבאמת חשוב, הרי גם הבית שלנו הוא לא בדיוק סטרילי בלשון המעטה, כמובן לא באותה דרגת לכלוך כמו בגן אבל לא חשוב זה לא הנושא כרגע.

ביום השלישי כבר השארתי אותו שם לשעתיים לבד וחזרתי.

וביום הרביעי שמתי אותו בגן בבוקר והלכתי לעבודה. לבשתי מדים והכל, ממש הלכתי לעבודה. (להגיד שעבדתי? לא ממש יכולה, בעיקר עשיתי סבב מה נשמע מה חדש בזמן שהילדונצ'יק הקטן שלי בכה את נשמתו ואני לא ידעתי).

אני מרגישה שאני כותבת קצת מבולבל, אז אנסה לסדר: שלחנו את רני לגן עם מכשיר הקלטה בכיס נסתר בתיק. אם חיפשו, ואני די בטוחה שחיפשו, אז לא מצאו אותו. וככה הקלטנו יום שלם.

באמצע היום רציתי לבוא לבקר אותו והגננת התנגדה נחרצות, התעקשתי והיא ביקשה שאגיע עוד חצי שעה. למה? אלוהים יודע. וב4 וחצי באתי לאסוף אותו הביתה, אחרי שאמרו לי שהיה לו יום כיף ורגוע והוא לא בכה בכלל והוא נרדם בקלות ישן טוב ואכל טוב והכל היה פיקס.

ואתם יכולים להגיד שאני אמא היסטרית, שאני לא משחררת, שאני נטפלת לדברים שעדיף לא לדעת ושבטח בכל הגנים זה ככה. אבל כשהקשבתי להקלטה נשבר לי הלב. לרסיסים.

לשמוע את התינוק הקטן שלי, ממש לא הרבה אחרי שהלכתי, בוכה ובוכה ואף אחת לא מתייחסת אליו, והבכי שלו מתחזק עד לכדי היסטריה, חצי בכי חצי צרחות, הקול שלו נשבר והוא נחנק ומשתעל, נגמר לו האוויר…. ולמרות זאת הוא נושם חזרה ושוב ממשיך לבכות בכי קורע לב, ומסביבות שלוש נשות צוות, מדברות בינהן בשלווה, מתייחסות לילדים אחרים (גדולים יותר, שמדברים והולכים) ורק אליו לא…

אחרי 10 דקות נשברתי. לא יכולתי להמשיך להקשיב. זה הרגיש כמו 10 שעות. באותה השנייה החלטנו שהוא לא חוזר לגן הזה יותר ויהי מה.

למחרת (אחרי לילה שכמעט לא ישנתי בגלל התחושות הקשות) נשארתי איתו בבית, ובעבודה לקחתי יום הצהרה, עדכנתי את מפקדיי בסיפור וביקשתי שחרור מוקדם. המשכתי להקשיב להקלטה, וגיליתי שה10 דקות של הבכי התמשכו ל40 דקות. פאקינג 40 דקות שלמות שאחריהן נדם קולו. צרחתם פעם את נשמתכם במשך 40 דקות לבקשה לעזרה בלי לקבל שום מענה? אני לא מצליחה לדמיין לעצמי את זה.

ומה שהכי קורע את הלב, זה שהוא בכלל לא ילד בכיין. הוא ילד חייכן ומתוק, שמח ורגוע. כולם אמרו לי – יהיה לו טוב בגן, כי הוא חייכן וכולם יאהבו אותו, אף אחד לא יתעלל בו. אף אחד לא אמר לי (וגם אני לא חשבתי) שיהיה נוח להתעלם ממנו בהתחלה כי הוא חייכן, ובהמשך כי הוא תינוק שלא יודע לדבר וללכת. אז תוקעים אותו בכיסא ונותנים לו לבכות, כי מה כבר יכול לקרות לו, הוא לא יכול לספר בבית וזה לא משאיר סימנים.

אני כועסת על עצמי שלא הקשבתי לתחושות בטן שלי.

אני כועסת על עצמי שלא ביקשתי שחרור מוקדם מראש ושהחלטתי לתת צ'אנס.

אני כועסת על עצמי שלא הזמנתי את המכשיר הקלטה מוקדם יותר כדי לשתול אותו בגן מוקדם יותר.

אני כועסת על עצמי שהשארתי אותו שם יום שלם במקום חצי יום.

אני עם תחושת אשמה קשה והלילות קשים. נכון שזה היה רק יום אחד, אבל זה מרגיש כאילו זה כבר הטביע בו את חותמו. הוא מתעורר בלילה לעיתים תכופות בבכי מר. זה לא היה ככה קודם, והבכי הזה נשמע דומה מידי למה ששמעתי בהקלטה. בלילות האחרונים הוא ישן יותר איתנו, צמוד אלינו.

חשבתי אם לסיים את הפוסט עם תמונה אופטימית של רני או עם משהו קצת יותר מציאותי.

החלטתי על משהו יותר מציאותי, ולכן אני מצרפת לכם קטע מתוך ההקלטה שבו אפשר לשמוע איך הגננת מספרת לאחת הסייעות על איך היא משקרת להורים.

יאללה, מחכה לגזור כבר את החוגר.

סוף חופשת הלידה

זהו. אתמול היה היום האחרון באופן פורמלי. מהיום אני כבר לא בסטטוס חל"ד. אמנם אני עדיין בבית כי לקחתי גשר עד פסח כולל עם ימי חופש, אבל אני ממש מריחה כבר את הסוף. ומה אני אגיד לכם, יש לו ריח מפחיד.

אני מפחדת. אני מפחדת לשלוח את רני לגן ולהמשיך משם לעבודה. אני מפחדת להעביר כל יום עבודה בתהיות מה קורה איתו – איך מתייחסים אליו שם? הוא אוכל טוב? הוא מצליח להירדם בקלות? הוא ישן טוב? מדברים איתו? מחייכים אליו, צוחקים איתו?

זו החלטה שקיבלתי אחרי התלבטות ארוכה מאוד. כמעט והחלטתי להמשיך לחל"ת נוספת עד השחרור שבאוגוסט, ואז להכניס את רני לגן בספטמבר כשיהיה כבר כמעט בן שנה. אבל שיקולים כלכליים הנחו אותי אחרת, לצערי, והבנתי שאם אני רוצה לממש את תוכניות העתיד שלי, אז מכל הבחינות כדאי לי לכל הפחות שיהיה לי תלוש משכורת חודשי בחודשים האלה שעד השחרור.

זו היתה החלטה קשה. גם התהליך של לבחור גן, וגם ההחלטה של לשים אותו בידיים זרות. זה אולי נשמע קצת כאילו אני מהאמהות הלא משחררות, הלחוצות והחונקות שמסרבות להיפרד מהילד שלהן אפילו לדקה. וביננו, מי יכול לשפוט אמהות כאלה? כל אמא יודעת מה הילד שלה צריך. ומה שמהצד נראה לנו כחונק, מבפנים כנראה נותן מענה לצורך מאוד גדול של הילד. אבל אצלי זה לא ככה. אצלי, הוא שמח להיות על ועם כל אחד, עוד לא ראיתי בנאדם אחד שהחזיק אותו ורני לא היה מבסוט (והוא עבר לא מעט ידיים). אצלי, הוא לא צריך אותי כל כך קרוב אליו כל הזמן, הוא יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, הוא אפילו הולך לישון במיטה שלו בחדר שלו, אבל אחרי שנרדם על מישהו כמובן. הלילה הוא אפילו ישן 10 שעות ברצף! כאילו נתן לי מתנה לסוף חופשת הלידה. אחרי שכמעט כל לילה הוא עובר למיטה שלנו בסביבות 3-4 בבוקר, התעוררתי ב7 בבוקר בבהלה ולא הבנתי למה הוא לא נמצא לידי במיטה, לאן הוא נעלם?? והוא, מסתבר, חרפ היטב במיטתו הקטנה, אחרי שאלוהים יודע איך, הצליח להפוך את כיוון הראש והרגליים מבלי להתהפך לבטן.

היתה לנו גם לא מזמן תקופה שהוא אפילו כמעט פיטר אותי מהנקה. זו היתה תקופה מאתגרת – הוא הוציא שיניים בגיל מאוד מוקדם, וקצת הפך אותי לנשכן, ואני קצת נפצעתי, וקצת התחלתי לפחד, ולקח זמן לשנינו עד שחזרנו להיות נינוחים יחד בהנקה. היו ימים שכבר חשבתי שזהו, הוא לא יקח יותר ציצי, רק שאוב בבקבוק מעכשיו. אבל גם זה עבר וזה מאחורינו, למרות שהוא עדיין מתפנק מידי פעם על בקבוק עם חלב שאוב, נהנה להחזיק אותו בעצמו והכל. ולמען האמת זה לא כזה מפריע לי, כי אז הוא יכול לאכול בהנאה גם אצל אחרים.

והוא כבר התחיל לאכול מוצקים. איזו מילה לא מגרה זו, מוצקים. זו מילה שעושה לי אסוציאציה לעצירות. בכל אופן, הוא התחיל לאכול קצת ירקות שורש, וביצה, ופרווה של באזי. הצוציקון הקטן שלי גדל. הוא גבוה, חזק ובריא, ואני רואה איך הגוף שלו כבר מספיק חזק ומפותח כדי לא להיות לחלוטין חסר אונים (רק קצת, כי בכל זאת הוא עדיין לא התחיל ממש לזחול).

אני כל כך מקווה שהוא ימשיך להתפתח ולשגשג ככה גם בגן. אני מקווה שיאהבו אותו שם, אבל באמת, ושיהיה אכפת להם ממנו, אבל באמת. אין אמא שלא מקווה את זה עבור בנה. ואין אמא שלא ישבר לה הלב והנשמה אם זה לא יהיה ככה.

באופן כללי, אני שונאת פרידות. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולהראות חוזק, בזמן שכל מה שבא לי זה להתפרק עם עצמי ולהחזיר את הזמן לאחור. ונכון שעכשיו אנחנו לא באמת נפרדים באופן מוחלט אלא רק לכמה שעות בכל יום, זו עדיין פרידה בשבילי כי אנחנו נפרדים מהתקופה הנפלאה שהיתה לנו יחד. אנחנו נפרדים מהשגרה הנעימה והכיפית שבנינו לנו, מהביחד הטהור והבלתי פגיע שלנו. ממקום שהוא נמצא שבו כל כולי רק שלו ובשבילו, הוא הולך למקום שבו הוא חולק תשומת לב עם עוד ילדים, מאנשים זרים.

זה הזוי בעיניי, איך אנחנו מביאים ילדים בשביל בסוף לשלם למישהו אחר כדי שיהיה איתם, במקומנו. כל כך לא טבעי, כל כך לא נכון בתחושתי. למה בפולין יש חופשת לידה בתשלום של שנה וחודשיים?? מעולם לא קינאתי בפולניות כל כך כמו עכשיו…

אני מקווה ומתפללת שהוא יהיה מאושר, בטוח, מוגן, נאהב ועטוף. אני מקווה ומתפללת שהוא ישמח ללכת כל יום לגן ושיחזור כל יום קצת יותר בטוב ממה שהיה אתמול. אני מקווה ומאחלת לו שהוא יפרח וישגשג, יהנה ויצחק, ישמח, יאכל, יישן, יתפתח וילמד לאן שבא לו ללמוד.

החיים בחופשת לידה

תגידו, ידעתם שאמהות בארץ בכלל אומרות שצריך לקרוא לזה עזיבת לידה? (כמו maternity leave באנגלית), בגלל שהמילה חופשה למעשה רחוקה מאוד מלתאר מה עובר על אמא צעירה וטרייה ב-3 חודשים הראשונים לאחר הלידה.

אני לשמחתי בחרתי מראש להאריך את ה"חופשה" לחצי שנה, ולכן אני יכולה לגלות לכם בסוד שבעצם החופשה הזאת היא גם קצת כן חופשה.

בעצם, אף פעם לא הייתי במן "חופשת בית" כזו. כל החיים הבוגרים שלי למדתי, עבדתי, למדתי ועבדתי. קרוב ל-100% מימי החופש שזכיתי להם כשכירה ניצלתי כדי לטייל בחו"ל. לשבת בבית סתם ככה? כמעט לא קרה מעולם. ואם כן, אז רק לימים ספורים בתור מחלה או בידוד או אבל. לא סיבות טובות כל כך, בקיצור.

ועכשיו, כל תפקידי בחיים, עבודתי העיקרית והיחידה (לא כולל מטלות בית שאני גם ככה מתעצלת לעשות :X ) מסתכמת בלהיות שם בשבילו. שירותי הכל כלול בסטנד ביי. אני גם צוות בידור, צוות הוראה, שירותי ניקיון, שירותי כביסה, שינוע, ספא, מדיטציה, חדר אוכל ומשחקייה. אם היתה בריכה אז גם הייתי עושה אגדו בבריכה. אלו לא כל התארים אגב, חלק חסכתי מכם כדי לשמור על תיאור רענן ונקי, ככה שלא הכללתי לדוגמא את היותי מעודדת חירבונים מצוינת או קליעה למטרה עם פיפי בהפתעה (אני המטרה).

בזמן שאני לא מספקת שירותי הכל כלול (מברכת את הצורך הקבוע של 3 שנצים ביום לתינוקות), אני מתפנה גם לעשות קצת דברים אחרים, כמו למשל לכתוב כאן. ולראות טלויזיה. ולנסות להכין עוגות חדשות, אבל רק כאלה שלא עושות יותר מידי רעש. ולהתחיל לבנות תוכנית לעסק שמתגבש לי בראש. וכן, לפני שתצעקו עליי, גם לישון. לישון? באור יום? איך אפשר לא לקרוא לזה קצת חופשה תגידו לי?

אבל בקרוב מאוד אצטרך לחזור לעבודה, לפחות לכמה חודשים עד שאשתחרר. אני לא יודעת איך אוכל לשחרר את הקשר המהודק שנוצר ביננו בלבלות כל יום ביומו יחד. למרות שיחסית לתינוק (נראה לי) הוא מבלה די המון עם אנשים אחרים, עדיין – אני בדרך כלל אי שם ברקע, גם אם לא מעורבת, ואם אני לא ברקע אז כנראה הלכתי רק לכמה שעות בודדות. איך מתנתקים עכשיו לימים שלמים? יצור כזה קטן, שעדיין יונק וניזון ממני, שצריך מגע וקרבה כדי להירדם, שעוקב אחריי עם המבט שלו ברחבי הבית וכשאני מסתכלת אליו חזרה הוא מחייך כזה חיוך רחב שמאיר באותו רגע את העולם כולו.

כן, אני יודעת שאמהות מאז שחר ההיסטוריה (או יותר נכון, מאז שנשים התחילו לעבוד ולפתח קריירות, לא כזה מזמן באופן הזוי) נאלצו לעזוב את התינוק ולהתמודד עם מה שאני מתארת. ועדיין, בחודשיים האחרונים אני מחפשת לו גן שיהיה לפחות כאופציה בשנה הבאה, ופתאום אני מגלה כמה זה מחריד. כמה תעצומות נפש נדרשות כדי לאזור אומץ להשאיר את הגוזל שלך עם אנשים אחרים, זרים. לא עם משפחה שתדאג לו כמו שרק משפחה יכולה לדאוג. והאומץ הזה נדרש כי אני דווקא רוצה לאפשר לו להיחשף לעוד ילדים, להיות חלק מחברה, לא רק מוקף במבוגרים כל הזמן. אבל איך לעזאזל בוחרים גן? או אדייק את השאלה, איך לעזאזל בוחרים גן שאפשר לדעת בוודאות ששום דבר רע לא יקרה לאוצר שלך?

ואין לי תשובה.

וככל שאני קוראת יותר עדויות, תגליות וכתבות על כל מיני גני זוועות למיניהם, ככה יותר מתהפכת לי הבטן ומתכווצת מבפנים. למה אמהות לגיל הרך בישראל צריכות להרגיש כמו שמרגישות אמהות ששולחות את הבנים שלהן לשירות קרבי? כאילו את שולחת, ואת מקווה שיהיה בסדר, כי אמור להיות בסדר, למה שלא יהיה בסדר? ואת מנסה לגרש את המחשבות המפחידות של מה יכול לקרות, כי את חייבת לסמוך, על הבן החייל שלך או על הגננת שבחרת, איזו עוד אופציה עומדת לרשותך?

קדימה, הורים ותיקים, תצעקו לי – ברוכה הבאה להורות! מהרגע שגילית שאת בהריון ועד ליומך האחרון את הולכת לדאוג ללא הפסקה, לגלות פחדים שלא ידעת שקיימים בך ולהפוך להיות האמא ההיסטרית שתמיד אמרת שבחיים לא תהיי.

ואני אומרת – נכון. ידעתי את הכל. בחרתי בזה. עכשיו אני הלביאה הכי חזקה בעולם בלשמור על האינטרסים של הבן שלי. זה התפקיד הכי חשוב שלי כרגע, ואני מרגישה אותו טבוע בי כמו תוכנה שצרובה במוח שלי, אבל לא בתור איזה גאדג'ט אלא בליבה.

והנה, בתזמון מושלם הוא התעורר 🙂 אני באה, קטן שלי

חיה את החלום

אני כבר 3.5 חודשים חיה את החלום.

אני כבר 3.5 חודשים לא ישנה כמו שצריך בלילה, קמה (או שוכבת) להאכיל תינוק קטן וחסר ישע, מחכה ומתפללת לאלוהי הטטרות שיירדם בחזרה מהר ובקלות.

אני כבר 3.5 חודשים מדברת בשקט, זזה בשקט, ישנה בשקט ומעירה את רועי שיתהפך בכל פעם שהוא נוחר רק כדי לשמוע "אבל בכלל לא נרדמתי עדיין, איך יכול להיות שאני נוחר??"

אני כבר 3.5 חודשים עם דלקות בכתפיים מכל מיני זויות הרמה והנקה שונות ולחץ מתמשך ללא תזוזה.

אני כבר 3.5 חודשים כל הזמן רעבה, כל הזמן צמאה, וכל הזמן חושבת מה הסבירות שיהיו לו כאבי בטן אם אני אוכל את זה ואת זה ואת זה.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להוציא קנאקים מעמוד השדרה, כי כל החוליות נדבקו זו לזו למקשה אחת, כמו צינור של מקלחת שתפס חלודה.

אני 3.5 חודשים אחרי לידה ועדיין סובלת מכל מיני כאבים באזורים שפעם ידעו ימים שמחים יותר.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להתייחס ולפנק את הכלב שלי כמו שהייתי עושה פעם.

הסאונדטארק העיקרי שלי הוא צלילי טיקטקים במייבש כביסה, והשיר "לדוד משה היתה פרה" גם בעברית וגם באנגלית, שתקוע לי כתולעת אוזן יום ולילה.

4 שנים בתואר בטכניון לא שתיתי קפה. טירונות ובה"ד 1 לא שתיתי טיפת קפה. 10 שנות שירות מייגעות בצה"ל ולא שתיתי קפה. ועכשיו, תנחשו מי שותה כל יום כוס גדושה בקפה קר כמו סאקרית?

ועדיין – אני חיה את החלום.

זכיתי (אין מילה יותר מדויקת מזו) במזל ובזכות להביא לעולם ילד. וכל כך רציתי אותו. כל כך חלמתי עליו. אני אפילו לא מתביישת להגיד את זה – רציתי אותו וחיכיתי לו וקיוויתי לו. והנה הוא הגיע, ואפילו לא לקח לו הרבה זמן – ילד של אהבה, רצוי ומתוכנן, אהוב ומחובק. כל ההריון הוא איפשר לי להמשיך בחיי כאילו לא קרה לי כלום חוץ מזה שגדלה לי קצת הבטן (והתיאבון, וחום הגוף), ולעבור 9 חודשים שלמים בכזו קלילות שהפתיעה אפילו אותי. זה לא שלא היה לי קצת כבד לקראת הסוף, וזה לא שלא היו לי קצת בחילות בהתחלה, אבל פייר? הלוואי שכל ההריונות שלי יראו וירגישו ככה. וגם הלידה – הוא פשוט נולד בדיוק לפי הספר. בדיוק ביום המשוער, עם צירים עוצמתיים וממוקדים, לידה מהירה וטבעית. 3.615 ק"ג של יצור סגלגל שיצא מתוכי, בוכה את הבכי הכי מתוק שאי פעם שמעתי מימיי, וזה כולל את הבכי של באז כשהוא לא מקבל משהו שהוא ממש רוצה.

בהתחלה, לא הבנתי איך הדבר הזה יצא מתוכי. מה זה האורך והגודל הזה? זה קצת מיינדפאק אני חושבת, באיזשהו מקום, לחוות הוצאת יצור חי ומתפתל דרך האיזור הכי אינטימי בגוף ועוד בכזה גודל. אבל ככל שזה היה ביזארי כך זה גם היה מדהים, להרגיש אותו יוצא ואז להרגיש אותו מיד על גופי, חמים ורטוב, מתפתל וקצת צווח אבל מהר מאוד מזהה את קולי, נעטף בחיבוק שלי ונרגע. 9 חודשים את יודעת שמשהו חי בתוכך וגדל בתוכך, ואת היחידה בכל העולם הזה שאחראית עליו ועל שלומו ועל, בגדול, האינטרסים שלו. ופתאום המשהו הזה, שאפשר להגיד שהוא יותר דמיוני על גבול הפנטזיה מאשר מוחשי, מונח עלייך, והנה, המסע הכי גדול, משוגע, מרגש ומשמעותי בחיים שלך התחיל כרגע.

ומאז אותו רגע ועד עכשיו, אני כבר לא רק מי שהייתי וזהו. עכשיו אני קודם כל אמא של. גם בזמן שאני בשירותים, גם בזמן שאני אוכלת במסעדה או אפילו בבית, גם בזמן שאני שוחה בבריכה וגם בזמן שאני ישנה. קודם כל אני אמא שלו, עם כל מה שזה כולל בתוך זה, ורק אחר כך כל השאר.

וברגעים האלה שהוא יונק ממני בתיאבון גדול ועדיין לא מוריד מבט מעיניי, או מניח עליי את הראש והנשימות שלו הופכות עמוקות ורגועות והוא שוקע בשינה מתוקה, או פשוט בחיוך קטן שלו אליי ברגע שמבחין בי – עוד לפני שאמרתי משהו או נגעתי בו – אני יודעת שאני חיה את החלום.

החלום שלי. הילד המתוק שעליו חלמתי שיגיע. הבריא, החזק, הגדול והחתיך. (זה הזמן של כל הסבים-סבתות-דודים-דודות לעצור ולצקצק ולהגיד טפוטפוטפו בלי עין הרע!)

תכירו את רן, או בקיצור רני, ילד של אהבה ושל אור גדול 🙂