אם זהו גן עדן

מה לא נכתב על ההורות. על אמהות.

רבות וטובות ממני תיארו את פלא הבריאה הזה. "אהבה שאי אפשר להסביר במילים", "חיים שלי בלב".

ואני? קטונתי. במשך קרוב ל-10 חודשים נמנעתי מלנסות ולתאר את זה, כי מה בעצם אני יודעת? מה זה התואר הזה, בכלל, אמא, ומה עשיתי כדי לזכות בו? (חוץ מתיאורים גרפיים שלא נדון בהם כרגע).

אבל לפני כמה ימים היכתה בי הבנה כל כך חזקה שלא יכולתי כבר להעמיד פנים שאני לא יודעת לבטא את זה. כי אני כן.

זה היה באחד הימים, אחר הצהריים, באחד מהרגעים האלה שאני עוצרת הכל – את כל העולם – ומקדישה את עצמי, את כל כולי לבן שלי. שיחקתי איתו במשחק הכי פשוט בעולם – האצבעות שלי זזות ואני משמיעה קולות מתגרים, והוא מנסה בהתלהבות לתפוס אותן (ואז ללעוס אותן). וכל פעם שאצבע מצליחה לחמוק לו, הוא פורץ בצחוק מתוק ומתגלגל.

אם הייתי צריכה לדמיין את גן עדן שלי, חשבתי לעצמי, אז ככה בדיוק הוא היה.

אני ורני, משחקים. הוא נינוח ונלהב, שמח מהביחד שלנו, ממשחק פשוט. מחייך וצוחק, מביט אליי ומחכה לעוד.

לפעמים, אני מעזה לומר, כשאני מנסה לעבוד מהבית והוא איתי כל היום, יכול להיות מאוד קשה לי. הוא כבר בגיל שהוא דורש המון תשומת לב, בידור, יחס וקרבה. זה יכול מאוד להקשות עליי להתרכז ולהתמקד במשהו שאני עושה, ובעצם הזמן השקט היחיד שיש לי לעבוד נטו הוא כשהוא ישן צהריים. ולפעמים זה יכול לגרום לי קצת לאבד סבלנות כלפי הזמן איתו – כאילו הוא היה מטרד.

אבל כשעצרתי הכל וישבתי ושיחקתי איתו, ופתאום הגיעה אליי ההבנה הזו – שזה גן העדן שלי – הבנתי את זה. הבנתי והתרגשתי עד עמקי נשמתי – הילד הזה הוא האושר בהתגלמותו. הוא החמצן לנשימה, הוא התרחבות הלב הפועם.

וכשחשבתי על זה עוד קצת, הבנתי שכל יום איתו הוא כזה – ושאני כל כך נהנית מכל דבר איתו. באמת, מכל דבר. אני נהנית להתעורר לידו בבוקר, במיטה. אני נהנית שאני עוד מנומנמת והוא מטפס לי על הכרית ומקרב את פניו אל פניי, וגם בחדר החשוך אני רואה שהוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן כשהוא מביט בי.

אני נהנית להסניף אותו, כן גם ברגע שהוא מתעורר משינה ארוכה. אני נהנית להדביק לו נשיקות בלחיים התפוחות והרכות שלו, חמימות ואדמדמות עדיין מהשינה, רק קוראות לי לאכול אותן.

אני נהנית לקחת אותו להחליף חיתול – ולהתפעל מהחיתול המפוצץ פיפי שהוא מילא. אני אפילו נהנית לשקול את החיתול ביד אחת ולומר לו – וואו כמה פיפייייי!

אני נהנית לקחת אותו על הידיים לסלון ולומר בוקר טוב לבאזי, ולתת לו ללטף אותו מהר לפני שיברח למקום בטוח ללא משיכות בפרווה.

אני נהנית לקחת את שניהם לטיול בוקר בפארק, עם הבריזה הנעימה של הבוקר, והריחות של הדשא הקצוץ, וקרני השמש הנעימות.

אני נהנית להאכיל אותו – להכין לו ארוחת בוקר (וצהריים, וערב, ושתי ארוחות ביניים) ולהאכיל אותו כפית אחרי כפית או ביס לפה אחרי ביס לפה, או להוריד לו חולצה ולתת לו להתפלש בעצמו באוכל.

אני אפילו נהנית להחליף לו חיתול עם קקי! ולהתפעל מהתוצרת, הרי זו ברכה וזו בריאות.

ואני אוהבת לשחק איתו, לאתגר אותו, לשיר לו, לדבר איתו. ולהקשיב לו מבלבל את השכל, או סתם ממלמל לעצמו מילים שהמציא.

אבל הכי הכי, אני נהנית כשהוא בא להתפנק עליי. כשהוא קובר את הראש שלו בציצי שלי, ומרים את העיניים הגדולות שלו כדי להביט בי. אני אוהבת שהוא נרדם עליי ככה, חום גופו בחום גופי, ראשו כבד על זרועי, נשימותיו קצובות ורגועות. אני אוהבת את הריפיון שפושט בגוף שלו כשאני מחזיקה אותו, יודע שעכשיו הוא בטוח ויכול להרפות. אני אוהבת את היניקה שלו כשהוא נרדם – הוא ישן, אבל מידי פעם עוד נותן כמה יניקות קטנות, עדינות כל כך, רק כדי להרגיש את החיבור הבטוח.

ואני אוהבת כשבאמצע הלילה רועי מביא אותו למיטה שלנו. הוא מתחיל את הלילה במיטה שלו, וכשהוא מתעורר הוא מצטרף אלינו. ואז זו השינה הכי מתוקה שיש. הוא נשכב בין שנינו, מחובר לציצי שלי בהתחלה (ואני בכלל ישנה), וכשמסיים מסתובב לצד השני ונצמד לרועי. ככה עד שאחרי עוד כמה שעות הוא יסתובב חזרה אליי ויחפש את הציצי. אני אוהבת שהוא ישן לידי, מניח עליי יד קטנה חמימה או רגל קטנה חמימה, ככה בקטנה, רק כדי להרגיש את הקרבה.

אז כן. אני אוהבת הכל.

תקראו לי אמא משוגעת, תקראו לי מעצבנת, תקראו לי מה שתרצו.

אבל האמת היא שאני פשוט ברת מזל.

כי נולד לי הילד הכי נהדר ביקום טפו חמסה, ואני האמא הכי מאושרת שיש.

עייפה גם, מאוד עייפה.

אבל אם הייתי בגן עדן, אז ככה, בדיוק ככה הוא היה נראה.

עשור של בנייה

אז עכשיו, כשאני בגדול מחכה לגזור את החוגר, והתוכנית של שחרור-בסוף-אוגוסט-ואז-אבטלה-ואז-נראה כבר לא מרגישה כל כך רלוונטית, אני מוצאת את עצמי פועלת בקדחתנות נמרצת על המהלך הבא.

קצת רקע – בגדול, כשאני מחלקת את עשורי חיי בראשי, אני מסתכלת עליהם לפי האג'נדה הבאה: עד גיל 20 – לא קורה משהו מאוד רלוונטי חוץ מזה שאתה מתרגל להיות בנאדם ולגבש אופי מסוים.

עשור שנות ה-20 – עשור של למידה, חקירה, גיבוש זהות והבנה מה אני בכלל רוצה מהחיים האלה. כמובן שכדי לעשות זאת צריך לטייל כמה שיותר בחו"ל וכדאי גם ללמוד דבר או שניים. זה הזמן גם לחקור את עצמי במערכות יחסים ולהבין מה אני רוצה ומדוע.

עשור שנות ה-30 – עשור של בנייה. להקים משפחה, לפתח קריירה, לבצע השקעות נכונות, ולדעת שאני משקיעה את האנרגיה והמרץ שלי בעבודה קשה כדי שב –

עשור שנות ה-40 – הגענו לרווחה כלכלית, אנחנו אדונים של הזמן שלנו, ומתרכזים בעיקר בהרחבה, צמיחה והעשרה: של הילדים שלנו, של הכסף שלנו, של הזמן שלנו ושל ההתפתחות האישית שלנו.

עשור שנות ה-50 וכו' – אשאיר לכם לדמיין מה אפשר לעשות משם והלאה 😉

אז כן, עד שאהיה בת 40 אני מתכננת לצאת לרווחה כלכלית. כמובן לא רק אני, אנחנו, ובתקווה שנצליח להשלים את זה עד שרועי יהיה בן 40 ולא אני אז עדיף. אבל גם 3 שנים מאוחר יותר זה בסדר.

בינתיים הבנייה מצליחה להתגשם: בגיל 31 התחתנתי, בגיל 32 ילדתי, ובגיל 33 הקמתי סטארט-אפ.

רגע, מה?!

אז נכון, אני עוד לא בת 33, ועוד לא גזרתי את החוגר. אבל בפעולות היומיומיות אני לגמרי שם. אני מנצלת את הימים בבית כרגע ואת זה שיש לי תינוק מהמם ורגוע כדי להריץ כבר עכשיו בדיקות היתכנות למיזם ש, איך אומרים על כל המיזמים? ישנה את העולם.

(כמו שכל האימהות אומרות שהילד שלהן הוא הכי מיוחד והכי מוצלח)

המהלך הזה, כך אני מרגישה, הוא פשוט בלתי נמנע. מעבר לזה שאני הלקוחה הראשונה של עצמי (מדובר במוצר שהיה לי צורך מאוד מאוד חזק אליו אבל הוא פשוט לא ניתן להשגה בשוק), המהלך הזה לא נועד (רק) כדי להכניס כסף. אני מקווה ומאמינה שהוא יכניס כסף, והרבה מאוד. אבל הוא נועד קודם כל לפתור בעיה קשה ורלוונטית על סדר היום.

השלב הראשון – לעבוד במרץ רב מאוד כדי להביא אב טיפוס ראשון שעובד כבר באוקטובר הקרוב. מתנה לעצמי ליום הולדת 33! (או מתנה לרני ליום הולדת שנה…? 😉 )

מפה לשם – דרוש/ה CTO תותח/ית עם ידע נרחב בפיתוח תוכנה ורקע בחומרה.

אין לינק להגשת קורות חיים, תרקדו, אבל אם יש לכם בראש מישהו/י, דברו איתי!

סיבוב פרסה בחריקה

מכירים את הקטעים האלה בסרטים שהגיבור נוסע לאנשהו, באופן די רגוע אבל מהוסס, ואז בהחלטה של רגע ובחריקת בלמים מסתובב פרסה וחוזר על עקבותיו?

אז זו הייתי אני בשבוע שעבר. רק שזו לא היתה גחמה או החלטה ספונטנית, זו היתה החלטה שבאה ממקום כואב מאוד.

הניסיון שלי לשים את רני בגן (אתם כבר מבינים לאן זה הולך) התחיל בצורה רגועה יחסית, לפחות ביומיים הסתגלות שהייתי שם איתו. כולן נחמדות, כולן מתייחסות אליו יפה, כולן שרות… בכוח ניסיתי להתעלם מהדברים ה"קטנים" (הרצפות המלוכלכות והמוכתמות, השטיחים המטונפים ששאלתי שוב ושוב אם מנקים אותם וענו לי ללא בושה שמנקים אותם כל יום, או מזה שהגננת מחייכת רק עם הפה ולא עם העיניים, ומדברת על עצמה בגוף שלישי). ניסיתי להתרכז במה שבאמת חשוב, הרי גם הבית שלנו הוא לא בדיוק סטרילי בלשון המעטה, כמובן לא באותה דרגת לכלוך כמו בגן אבל לא חשוב זה לא הנושא כרגע.

ביום השלישי כבר השארתי אותו שם לשעתיים לבד וחזרתי.

וביום הרביעי שמתי אותו בגן בבוקר והלכתי לעבודה. לבשתי מדים והכל, ממש הלכתי לעבודה. (להגיד שעבדתי? לא ממש יכולה, בעיקר עשיתי סבב מה נשמע מה חדש בזמן שהילדונצ'יק הקטן שלי בכה את נשמתו ואני לא ידעתי).

אני מרגישה שאני כותבת קצת מבולבל, אז אנסה לסדר: שלחנו את רני לגן עם מכשיר הקלטה בכיס נסתר בתיק. אם חיפשו, ואני די בטוחה שחיפשו, אז לא מצאו אותו. וככה הקלטנו יום שלם.

באמצע היום רציתי לבוא לבקר אותו והגננת התנגדה נחרצות, התעקשתי והיא ביקשה שאגיע עוד חצי שעה. למה? אלוהים יודע. וב4 וחצי באתי לאסוף אותו הביתה, אחרי שאמרו לי שהיה לו יום כיף ורגוע והוא לא בכה בכלל והוא נרדם בקלות ישן טוב ואכל טוב והכל היה פיקס.

ואתם יכולים להגיד שאני אמא היסטרית, שאני לא משחררת, שאני נטפלת לדברים שעדיף לא לדעת ושבטח בכל הגנים זה ככה. אבל כשהקשבתי להקלטה נשבר לי הלב. לרסיסים.

לשמוע את התינוק הקטן שלי, ממש לא הרבה אחרי שהלכתי, בוכה ובוכה ואף אחת לא מתייחסת אליו, והבכי שלו מתחזק עד לכדי היסטריה, חצי בכי חצי צרחות, הקול שלו נשבר והוא נחנק ומשתעל, נגמר לו האוויר…. ולמרות זאת הוא נושם חזרה ושוב ממשיך לבכות בכי קורע לב, ומסביבות שלוש נשות צוות, מדברות בינהן בשלווה, מתייחסות לילדים אחרים (גדולים יותר, שמדברים והולכים) ורק אליו לא…

אחרי 10 דקות נשברתי. לא יכולתי להמשיך להקשיב. זה הרגיש כמו 10 שעות. באותה השנייה החלטנו שהוא לא חוזר לגן הזה יותר ויהי מה.

למחרת (אחרי לילה שכמעט לא ישנתי בגלל התחושות הקשות) נשארתי איתו בבית, ובעבודה לקחתי יום הצהרה, עדכנתי את מפקדיי בסיפור וביקשתי שחרור מוקדם. המשכתי להקשיב להקלטה, וגיליתי שה10 דקות של הבכי התמשכו ל40 דקות. פאקינג 40 דקות שלמות שאחריהן נדם קולו. צרחתם פעם את נשמתכם במשך 40 דקות לבקשה לעזרה בלי לקבל שום מענה? אני לא מצליחה לדמיין לעצמי את זה.

ומה שהכי קורע את הלב, זה שהוא בכלל לא ילד בכיין. הוא ילד חייכן ומתוק, שמח ורגוע. כולם אמרו לי – יהיה לו טוב בגן, כי הוא חייכן וכולם יאהבו אותו, אף אחד לא יתעלל בו. אף אחד לא אמר לי (וגם אני לא חשבתי) שיהיה נוח להתעלם ממנו בהתחלה כי הוא חייכן, ובהמשך כי הוא תינוק שלא יודע לדבר וללכת. אז תוקעים אותו בכיסא ונותנים לו לבכות, כי מה כבר יכול לקרות לו, הוא לא יכול לספר בבית וזה לא משאיר סימנים.

אני כועסת על עצמי שלא הקשבתי לתחושות בטן שלי.

אני כועסת על עצמי שלא ביקשתי שחרור מוקדם מראש ושהחלטתי לתת צ'אנס.

אני כועסת על עצמי שלא הזמנתי את המכשיר הקלטה מוקדם יותר כדי לשתול אותו בגן מוקדם יותר.

אני כועסת על עצמי שהשארתי אותו שם יום שלם במקום חצי יום.

אני עם תחושת אשמה קשה והלילות קשים. נכון שזה היה רק יום אחד, אבל זה מרגיש כאילו זה כבר הטביע בו את חותמו. הוא מתעורר בלילה לעיתים תכופות בבכי מר. זה לא היה ככה קודם, והבכי הזה נשמע דומה מידי למה ששמעתי בהקלטה. בלילות האחרונים הוא ישן יותר איתנו, צמוד אלינו.

חשבתי אם לסיים את הפוסט עם תמונה אופטימית של רני או עם משהו קצת יותר מציאותי.

החלטתי על משהו יותר מציאותי, ולכן אני מצרפת לכם קטע מתוך ההקלטה שבו אפשר לשמוע איך הגננת מספרת לאחת הסייעות על איך היא משקרת להורים.

יאללה, מחכה לגזור כבר את החוגר.

סוף חופשת הלידה

זהו. אתמול היה היום האחרון באופן פורמלי. מהיום אני כבר לא בסטטוס חל"ד. אמנם אני עדיין בבית כי לקחתי גשר עד פסח כולל עם ימי חופש, אבל אני ממש מריחה כבר את הסוף. ומה אני אגיד לכם, יש לו ריח מפחיד.

אני מפחדת. אני מפחדת לשלוח את רני לגן ולהמשיך משם לעבודה. אני מפחדת להעביר כל יום עבודה בתהיות מה קורה איתו – איך מתייחסים אליו שם? הוא אוכל טוב? הוא מצליח להירדם בקלות? הוא ישן טוב? מדברים איתו? מחייכים אליו, צוחקים איתו?

זו החלטה שקיבלתי אחרי התלבטות ארוכה מאוד. כמעט והחלטתי להמשיך לחל"ת נוספת עד השחרור שבאוגוסט, ואז להכניס את רני לגן בספטמבר כשיהיה כבר כמעט בן שנה. אבל שיקולים כלכליים הנחו אותי אחרת, לצערי, והבנתי שאם אני רוצה לממש את תוכניות העתיד שלי, אז מכל הבחינות כדאי לי לכל הפחות שיהיה לי תלוש משכורת חודשי בחודשים האלה שעד השחרור.

זו היתה החלטה קשה. גם התהליך של לבחור גן, וגם ההחלטה של לשים אותו בידיים זרות. זה אולי נשמע קצת כאילו אני מהאמהות הלא משחררות, הלחוצות והחונקות שמסרבות להיפרד מהילד שלהן אפילו לדקה. וביננו, מי יכול לשפוט אמהות כאלה? כל אמא יודעת מה הילד שלה צריך. ומה שמהצד נראה לנו כחונק, מבפנים כנראה נותן מענה לצורך מאוד גדול של הילד. אבל אצלי זה לא ככה. אצלי, הוא שמח להיות על ועם כל אחד, עוד לא ראיתי בנאדם אחד שהחזיק אותו ורני לא היה מבסוט (והוא עבר לא מעט ידיים). אצלי, הוא לא צריך אותי כל כך קרוב אליו כל הזמן, הוא יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, הוא אפילו הולך לישון במיטה שלו בחדר שלו, אבל אחרי שנרדם על מישהו כמובן. הלילה הוא אפילו ישן 10 שעות ברצף! כאילו נתן לי מתנה לסוף חופשת הלידה. אחרי שכמעט כל לילה הוא עובר למיטה שלנו בסביבות 3-4 בבוקר, התעוררתי ב7 בבוקר בבהלה ולא הבנתי למה הוא לא נמצא לידי במיטה, לאן הוא נעלם?? והוא, מסתבר, חרפ היטב במיטתו הקטנה, אחרי שאלוהים יודע איך, הצליח להפוך את כיוון הראש והרגליים מבלי להתהפך לבטן.

היתה לנו גם לא מזמן תקופה שהוא אפילו כמעט פיטר אותי מהנקה. זו היתה תקופה מאתגרת – הוא הוציא שיניים בגיל מאוד מוקדם, וקצת הפך אותי לנשכן, ואני קצת נפצעתי, וקצת התחלתי לפחד, ולקח זמן לשנינו עד שחזרנו להיות נינוחים יחד בהנקה. היו ימים שכבר חשבתי שזהו, הוא לא יקח יותר ציצי, רק שאוב בבקבוק מעכשיו. אבל גם זה עבר וזה מאחורינו, למרות שהוא עדיין מתפנק מידי פעם על בקבוק עם חלב שאוב, נהנה להחזיק אותו בעצמו והכל. ולמען האמת זה לא כזה מפריע לי, כי אז הוא יכול לאכול בהנאה גם אצל אחרים.

והוא כבר התחיל לאכול מוצקים. איזו מילה לא מגרה זו, מוצקים. זו מילה שעושה לי אסוציאציה לעצירות. בכל אופן, הוא התחיל לאכול קצת ירקות שורש, וביצה, ופרווה של באזי. הצוציקון הקטן שלי גדל. הוא גבוה, חזק ובריא, ואני רואה איך הגוף שלו כבר מספיק חזק ומפותח כדי לא להיות לחלוטין חסר אונים (רק קצת, כי בכל זאת הוא עדיין לא התחיל ממש לזחול).

אני כל כך מקווה שהוא ימשיך להתפתח ולשגשג ככה גם בגן. אני מקווה שיאהבו אותו שם, אבל באמת, ושיהיה אכפת להם ממנו, אבל באמת. אין אמא שלא מקווה את זה עבור בנה. ואין אמא שלא ישבר לה הלב והנשמה אם זה לא יהיה ככה.

באופן כללי, אני שונאת פרידות. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולהראות חוזק, בזמן שכל מה שבא לי זה להתפרק עם עצמי ולהחזיר את הזמן לאחור. ונכון שעכשיו אנחנו לא באמת נפרדים באופן מוחלט אלא רק לכמה שעות בכל יום, זו עדיין פרידה בשבילי כי אנחנו נפרדים מהתקופה הנפלאה שהיתה לנו יחד. אנחנו נפרדים מהשגרה הנעימה והכיפית שבנינו לנו, מהביחד הטהור והבלתי פגיע שלנו. ממקום שהוא נמצא שבו כל כולי רק שלו ובשבילו, הוא הולך למקום שבו הוא חולק תשומת לב עם עוד ילדים, מאנשים זרים.

זה הזוי בעיניי, איך אנחנו מביאים ילדים בשביל בסוף לשלם למישהו אחר כדי שיהיה איתם, במקומנו. כל כך לא טבעי, כל כך לא נכון בתחושתי. למה בפולין יש חופשת לידה בתשלום של שנה וחודשיים?? מעולם לא קינאתי בפולניות כל כך כמו עכשיו…

אני מקווה ומתפללת שהוא יהיה מאושר, בטוח, מוגן, נאהב ועטוף. אני מקווה ומתפללת שהוא ישמח ללכת כל יום לגן ושיחזור כל יום קצת יותר בטוב ממה שהיה אתמול. אני מקווה ומאחלת לו שהוא יפרח וישגשג, יהנה ויצחק, ישמח, יאכל, יישן, יתפתח וילמד לאן שבא לו ללמוד.

החיים בחופשת לידה

תגידו, ידעתם שאמהות בארץ בכלל אומרות שצריך לקרוא לזה עזיבת לידה? (כמו maternity leave באנגלית), בגלל שהמילה חופשה למעשה רחוקה מאוד מלתאר מה עובר על אמא צעירה וטרייה ב-3 חודשים הראשונים לאחר הלידה.

אני לשמחתי בחרתי מראש להאריך את ה"חופשה" לחצי שנה, ולכן אני יכולה לגלות לכם בסוד שבעצם החופשה הזאת היא גם קצת כן חופשה.

בעצם, אף פעם לא הייתי במן "חופשת בית" כזו. כל החיים הבוגרים שלי למדתי, עבדתי, למדתי ועבדתי. קרוב ל-100% מימי החופש שזכיתי להם כשכירה ניצלתי כדי לטייל בחו"ל. לשבת בבית סתם ככה? כמעט לא קרה מעולם. ואם כן, אז רק לימים ספורים בתור מחלה או בידוד או אבל. לא סיבות טובות כל כך, בקיצור.

ועכשיו, כל תפקידי בחיים, עבודתי העיקרית והיחידה (לא כולל מטלות בית שאני גם ככה מתעצלת לעשות :X ) מסתכמת בלהיות שם בשבילו. שירותי הכל כלול בסטנד ביי. אני גם צוות בידור, צוות הוראה, שירותי ניקיון, שירותי כביסה, שינוע, ספא, מדיטציה, חדר אוכל ומשחקייה. אם היתה בריכה אז גם הייתי עושה אגדו בבריכה. אלו לא כל התארים אגב, חלק חסכתי מכם כדי לשמור על תיאור רענן ונקי, ככה שלא הכללתי לדוגמא את היותי מעודדת חירבונים מצוינת או קליעה למטרה עם פיפי בהפתעה (אני המטרה).

בזמן שאני לא מספקת שירותי הכל כלול (מברכת את הצורך הקבוע של 3 שנצים ביום לתינוקות), אני מתפנה גם לעשות קצת דברים אחרים, כמו למשל לכתוב כאן. ולראות טלויזיה. ולנסות להכין עוגות חדשות, אבל רק כאלה שלא עושות יותר מידי רעש. ולהתחיל לבנות תוכנית לעסק שמתגבש לי בראש. וכן, לפני שתצעקו עליי, גם לישון. לישון? באור יום? איך אפשר לא לקרוא לזה קצת חופשה תגידו לי?

אבל בקרוב מאוד אצטרך לחזור לעבודה, לפחות לכמה חודשים עד שאשתחרר. אני לא יודעת איך אוכל לשחרר את הקשר המהודק שנוצר ביננו בלבלות כל יום ביומו יחד. למרות שיחסית לתינוק (נראה לי) הוא מבלה די המון עם אנשים אחרים, עדיין – אני בדרך כלל אי שם ברקע, גם אם לא מעורבת, ואם אני לא ברקע אז כנראה הלכתי רק לכמה שעות בודדות. איך מתנתקים עכשיו לימים שלמים? יצור כזה קטן, שעדיין יונק וניזון ממני, שצריך מגע וקרבה כדי להירדם, שעוקב אחריי עם המבט שלו ברחבי הבית וכשאני מסתכלת אליו חזרה הוא מחייך כזה חיוך רחב שמאיר באותו רגע את העולם כולו.

כן, אני יודעת שאמהות מאז שחר ההיסטוריה (או יותר נכון, מאז שנשים התחילו לעבוד ולפתח קריירות, לא כזה מזמן באופן הזוי) נאלצו לעזוב את התינוק ולהתמודד עם מה שאני מתארת. ועדיין, בחודשיים האחרונים אני מחפשת לו גן שיהיה לפחות כאופציה בשנה הבאה, ופתאום אני מגלה כמה זה מחריד. כמה תעצומות נפש נדרשות כדי לאזור אומץ להשאיר את הגוזל שלך עם אנשים אחרים, זרים. לא עם משפחה שתדאג לו כמו שרק משפחה יכולה לדאוג. והאומץ הזה נדרש כי אני דווקא רוצה לאפשר לו להיחשף לעוד ילדים, להיות חלק מחברה, לא רק מוקף במבוגרים כל הזמן. אבל איך לעזאזל בוחרים גן? או אדייק את השאלה, איך לעזאזל בוחרים גן שאפשר לדעת בוודאות ששום דבר רע לא יקרה לאוצר שלך?

ואין לי תשובה.

וככל שאני קוראת יותר עדויות, תגליות וכתבות על כל מיני גני זוועות למיניהם, ככה יותר מתהפכת לי הבטן ומתכווצת מבפנים. למה אמהות לגיל הרך בישראל צריכות להרגיש כמו שמרגישות אמהות ששולחות את הבנים שלהן לשירות קרבי? כאילו את שולחת, ואת מקווה שיהיה בסדר, כי אמור להיות בסדר, למה שלא יהיה בסדר? ואת מנסה לגרש את המחשבות המפחידות של מה יכול לקרות, כי את חייבת לסמוך, על הבן החייל שלך או על הגננת שבחרת, איזו עוד אופציה עומדת לרשותך?

קדימה, הורים ותיקים, תצעקו לי – ברוכה הבאה להורות! מהרגע שגילית שאת בהריון ועד ליומך האחרון את הולכת לדאוג ללא הפסקה, לגלות פחדים שלא ידעת שקיימים בך ולהפוך להיות האמא ההיסטרית שתמיד אמרת שבחיים לא תהיי.

ואני אומרת – נכון. ידעתי את הכל. בחרתי בזה. עכשיו אני הלביאה הכי חזקה בעולם בלשמור על האינטרסים של הבן שלי. זה התפקיד הכי חשוב שלי כרגע, ואני מרגישה אותו טבוע בי כמו תוכנה שצרובה במוח שלי, אבל לא בתור איזה גאדג'ט אלא בליבה.

והנה, בתזמון מושלם הוא התעורר 🙂 אני באה, קטן שלי

חיה את החלום

אני כבר 3.5 חודשים חיה את החלום.

אני כבר 3.5 חודשים לא ישנה כמו שצריך בלילה, קמה (או שוכבת) להאכיל תינוק קטן וחסר ישע, מחכה ומתפללת לאלוהי הטטרות שיירדם בחזרה מהר ובקלות.

אני כבר 3.5 חודשים מדברת בשקט, זזה בשקט, ישנה בשקט ומעירה את רועי שיתהפך בכל פעם שהוא נוחר רק כדי לשמוע "אבל בכלל לא נרדמתי עדיין, איך יכול להיות שאני נוחר??"

אני כבר 3.5 חודשים עם דלקות בכתפיים מכל מיני זויות הרמה והנקה שונות ולחץ מתמשך ללא תזוזה.

אני כבר 3.5 חודשים כל הזמן רעבה, כל הזמן צמאה, וכל הזמן חושבת מה הסבירות שיהיו לו כאבי בטן אם אני אוכל את זה ואת זה ואת זה.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להוציא קנאקים מעמוד השדרה, כי כל החוליות נדבקו זו לזו למקשה אחת, כמו צינור של מקלחת שתפס חלודה.

אני 3.5 חודשים אחרי לידה ועדיין סובלת מכל מיני כאבים באזורים שפעם ידעו ימים שמחים יותר.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להתייחס ולפנק את הכלב שלי כמו שהייתי עושה פעם.

הסאונדטארק העיקרי שלי הוא צלילי טיקטקים במייבש כביסה, והשיר "לדוד משה היתה פרה" גם בעברית וגם באנגלית, שתקוע לי כתולעת אוזן יום ולילה.

4 שנים בתואר בטכניון לא שתיתי קפה. טירונות ובה"ד 1 לא שתיתי טיפת קפה. 10 שנות שירות מייגעות בצה"ל ולא שתיתי קפה. ועכשיו, תנחשו מי שותה כל יום כוס גדושה בקפה קר כמו סאקרית?

ועדיין – אני חיה את החלום.

זכיתי (אין מילה יותר מדויקת מזו) במזל ובזכות להביא לעולם ילד. וכל כך רציתי אותו. כל כך חלמתי עליו. אני אפילו לא מתביישת להגיד את זה – רציתי אותו וחיכיתי לו וקיוויתי לו. והנה הוא הגיע, ואפילו לא לקח לו הרבה זמן – ילד של אהבה, רצוי ומתוכנן, אהוב ומחובק. כל ההריון הוא איפשר לי להמשיך בחיי כאילו לא קרה לי כלום חוץ מזה שגדלה לי קצת הבטן (והתיאבון, וחום הגוף), ולעבור 9 חודשים שלמים בכזו קלילות שהפתיעה אפילו אותי. זה לא שלא היה לי קצת כבד לקראת הסוף, וזה לא שלא היו לי קצת בחילות בהתחלה, אבל פייר? הלוואי שכל ההריונות שלי יראו וירגישו ככה. וגם הלידה – הוא פשוט נולד בדיוק לפי הספר. בדיוק ביום המשוער, עם צירים עוצמתיים וממוקדים, לידה מהירה וטבעית. 3.615 ק"ג של יצור סגלגל שיצא מתוכי, בוכה את הבכי הכי מתוק שאי פעם שמעתי מימיי, וזה כולל את הבכי של באז כשהוא לא מקבל משהו שהוא ממש רוצה.

בהתחלה, לא הבנתי איך הדבר הזה יצא מתוכי. מה זה האורך והגודל הזה? זה קצת מיינדפאק אני חושבת, באיזשהו מקום, לחוות הוצאת יצור חי ומתפתל דרך האיזור הכי אינטימי בגוף ועוד בכזה גודל. אבל ככל שזה היה ביזארי כך זה גם היה מדהים, להרגיש אותו יוצא ואז להרגיש אותו מיד על גופי, חמים ורטוב, מתפתל וקצת צווח אבל מהר מאוד מזהה את קולי, נעטף בחיבוק שלי ונרגע. 9 חודשים את יודעת שמשהו חי בתוכך וגדל בתוכך, ואת היחידה בכל העולם הזה שאחראית עליו ועל שלומו ועל, בגדול, האינטרסים שלו. ופתאום המשהו הזה, שאפשר להגיד שהוא יותר דמיוני על גבול הפנטזיה מאשר מוחשי, מונח עלייך, והנה, המסע הכי גדול, משוגע, מרגש ומשמעותי בחיים שלך התחיל כרגע.

ומאז אותו רגע ועד עכשיו, אני כבר לא רק מי שהייתי וזהו. עכשיו אני קודם כל אמא של. גם בזמן שאני בשירותים, גם בזמן שאני אוכלת במסעדה או אפילו בבית, גם בזמן שאני שוחה בבריכה וגם בזמן שאני ישנה. קודם כל אני אמא שלו, עם כל מה שזה כולל בתוך זה, ורק אחר כך כל השאר.

וברגעים האלה שהוא יונק ממני בתיאבון גדול ועדיין לא מוריד מבט מעיניי, או מניח עליי את הראש והנשימות שלו הופכות עמוקות ורגועות והוא שוקע בשינה מתוקה, או פשוט בחיוך קטן שלו אליי ברגע שמבחין בי – עוד לפני שאמרתי משהו או נגעתי בו – אני יודעת שאני חיה את החלום.

החלום שלי. הילד המתוק שעליו חלמתי שיגיע. הבריא, החזק, הגדול והחתיך. (זה הזמן של כל הסבים-סבתות-דודים-דודות לעצור ולצקצק ולהגיד טפוטפוטפו בלי עין הרע!)

תכירו את רן, או בקיצור רני, ילד של אהבה ושל אור גדול 🙂

היופי בחופשת לידה

הוא שחוץ מזה שנולד לך ילד (כן שכחתי קצת לעדכן כאן שאני בהריון במשך תשעה חודשים וגם קצת שכחתי לעדכן שנולד לי ילד במשך שלושה חודשים), וחוץ מזה שאת לא עובדת אבל מקבלת משכורת מלאה, וחוץ מעוד כמה דברים נחמדים, זה שאת לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.

סליחה, אנסח מחדש: אני לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.

סליחה, אנסח מחדש: אני לא רוצה ועכשיו גם לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.

בעצם בזמן חופשת הלידה הזו הגעתי למסקנה ולהחלטה שאני צריכה להשתחרר. נכון שקיבלתי תפקיד שמאוד רציתי ונכון שהתנאים מעולים, אבל מה זה אומר שפשוט בא לי לזרוק את הטלפון הצידה בכל פעם שמישהו מהצבא מתקשר? אפילו לא מהתפקיד הנוכחי אלא תפקידים קודמים.

התגובות סביבי נעות בין – את בטוחה שאת במצב לקבל החלטה כזו כרגע? (המפקדת הישירה שלי), או – את בטוחה שאת לא עושה את טעות חייך ולא תישארי מובטלת לנצח? (אמיתי), או – את מפסידה פנסיה מטורפת ומושחתת ושמנה שלא תמצאי באף מקום אחר (לא), או – יש גם כמה טובות – סוף סוף הגיע הזמן, את יכולה לעשות כל כך הרבה יותר מזה.

כן, כמו לא לענות יותר לשיחות שלא בא לי לענות להן. (צחקוק מפגר)

ואפילו אין קשר לזה שנולד לי ילד. נכון שזו חוויה מעצימה ומרוממת ואהבה היסטרית ללא גבולות, על כך בפוסט אחר. הקשר היחידי הוא שזמן חופשת הלידה הוא בעצם הפעם הראשונה שבה מתאפשר לי להתרחק ולהתבונן מרחוק. ולא בזמן איזה טיול ארוך למדינת עולם שלישי בעודי אוכלת בשוק שרצים. אלא פשוט ככה, כאן, קרוב, בשקט, בפנאי מחשבתי, אמנם בעייפות רבה, אבל בצורה הכי נקייה שיש.

מה "שבר" אותי והחזיר אותי לכתוב כאן אחרי שלא כתבתי מעל שנה? (בושה גדולה אני מודה) – פשוט התקשרה אליי מישהי מהצבא ושאלה איך עשיתי איזה יוזמה טכנולוגית קטנה לפני, ובכן, 6 שנים. ממש רצתה שאסביר לה בטלפון איך בדיוק כתבתי קוד מסוים, שעושה משהו נחמד אמנם, אבל פאקינג 6 שנים חלפו מאז. אגב, מה שמצחיק הוא, שבזמנו אף אחד בסביבתי לא ראה צורך במיזם הקטן שלי ואפילו אמרו לי שאני סתם מבזבזת זמן (עשיתי את זה בהתנדבות) ואני בתגובה "הכרחתי" את הסביבה הקרובה לנסות ומאז השאר היסטוריה.

אז מה עכשיו אתם שואלים? (או לא שואלים וקוראים בלית ברירה)

אז עכשיו יש עוד 3 חודשים בערך עד שאשוב מחופשת הלידה, ואז אשלים עוד 3-4 חודשים בצבא, ואשתחרר.

ומה אז? שאל אותי אבא שלי. לא יודעת, עניתי לו, בכנות. יופי של התחלה, הוא בטח חשב לעצמו בלב ולא אמר לי. אבל תכלס, גם לדעת מה לא, זו התחלה.

אהבה ללא תנאי

מכירים את זה שמשהו או מישהו פוגע בכם, ואתם נפגעים, אבל פשוט בולעים את זה וממשיכים הלאה? לא יודעת אם לקרוא לזה התמודדות מהירה או פשוט הדחקה, אבל איכשהו לימדנו את עצמנו להעביר די מהר את הצביטות הקטנות האלה שנראה שהחיים זורקים לעברנו בלי לבדוק שאנחנו מוכנים לתפוס.

אז אני? מאוד מוקדם למדתי לעשות את זה. בחיי, לפעמים הרגשתי שאם הייתי בוכה מכל פעם שפגעו בי אז יכולתי למלא אמבט שלם. איזה אמבט, בריכה! אולימפית! זה נשמע כל כך מתמסכן, כל כך מתמסכן שאפילו לדמיין את זה קצת דוחה אותי. הרי בכי זו חולשה, לא? או ביטוי רגשי והקלה? התשובה, לפחות מבחינתי, נעוצה בהאם הוא פומבי.

אבל הימים שפרצתי בבכי למול פגיעה פיזית או רגשית כבר חלפו מאז שהייתי יצור חד ספרתי, ונרוץ קדימה להיותי יצור דו ספרתי בת 31, לא פחות. כן, הרבה שנים עברו, עם מעט מאוד דמעות בנהר. תמיד התביישתי לבכות מפגיעה, במיוחד מול מי שפגע בי.

אבל אתמול נפגעתי מכיוון לא צפוי. רועי עשה לילה בעבודה ואני נשארתי בבית לבד עם באז, כלב הפיטבול המושלם שלנו. לבאז יש נטייה, קצת כמו לנער מתבגר ותכלס גם להוריו, לישון עד מאוחר מאוד בבקרים ולמשוך עד מאוחר מאוד בלילות. אני בטוחה שאם באז היה בנאדם, או ליתר דיוק נער מתבגר, הוא היה מבלה את שעות הערות שלו במשחקי מחשב בלתי פוסקים ודופק ארוחות לילה מושחתות. אבל מה לעשות שהוא נולד כלב ובשביל לשחק הוא חייב אותנו, והנה קבוע מהשעה 7 בערב ועד שעות לפנות בוקר הוא מפוצץ באנרגיות משחק. גם עכשיו, אם שאלתם את עצמכם, בעודי יושבת לכתוב את הפוסט הוא ממשיך להביא לי את הכדור שלו כדי שאזרוק אותו בתוך דירתנו התל אביבית ואתפלל שהוא לא ישבור שום דבר בדרך. אפילו כשחזרתי הביתה מהעבודה ונכנסתי לשירותים ל, אממ, מה המילה הנשית לזה, "התרעננות", הוא נכנס אחריי עם הכדור המעצבן שלו ורטן עליי שאני לא מוכנה לזרוק לו. בשירותים, באז? סירייסלי? אתה רואה אותי באה אליך בחוץ כשאתה באמצע חירבון וצועקת לך תפוס??

בכל אופן נחזור לסיפור. אז באז ואני שיחקנו במגוון משחקים. כן, ככה אני כאישה נשואה מבלה את לילותיי הבודדים בזמן שבעלי הולך לפרנס אותנו. באז מביא צעצוע, אנחנו משחקים איתו עד שנמאס לו והוא מביא צעצוע אחר. וככה שוב ושוב ושוב ושוב, עד שמתחילים מחדש עם הצעצוע הראשון או עד שאני מושיטה לו יד ללחיצה ואומרת לו ניצחת, אני נכנעת. באז אוהב לשחק שלושה משחקים בלבד: משיכות, תפיסות, וחיפושים. אולי חיפושים הוא בעצם לא אוהב ואנחנו סתם אוהבים להחביא לו דברים ולצפות בו מרחרח כמו משוגע את כל הבית. אבל המשחק ששיחקנו באותו רגע היה משיכות.

באז הביא לי שארית של גומי של מה שהיה פעם כדור קטן כדי שנשחק בו. החלטתי שיהיה רעיון טוב לשחק בזה משיכות, ופקדתי עליו – תפוס! והוא בהתלהבות שאי אפשר לטעות בה, תפס. רק שבמקום לתפוס רק את חתיכת הגומי, הוא תפס גם את האוגדל שלי, מעל הציפורן. זעקתי מכאב ובאז, עוד לפני שהספקתי לזעוק, מיד שחרר. הוא כנראה הרגיש את הטעות בחישוב הביס ועל כך שהוא עלה על חתיכה באזור מוגדר אסור לאכילה.

הכאב היה חד ומעט דם התחיל לרדת, ולמרות שזה מן הסתם לא היה הכאב הכי גרוע שהרגשתי בחיי, הרגשתי אותו חד וחותך ממש עד הבטן. אולי זה היה מעצם ההפתעה, אולי מעצם העובדה שזה היה מבאז ובכלל לא חשבתי שהוא אי פעם מסוגל לפגוע בי. הרגשתי את הכאב וההלם ממלאים אותי, החזקתי את האצבע שלי ועצמתי עיניים בחוזקה מתוך הרפלקס לכאב. עכשיו, בנקודה הזו בערך בדרך כלל מסתיימת הסאגה, אני נושמת עמוק עד שהכאב שוכך וממשיכה בחיי כאדם נורמלי. אבל הפעם, משהו אחר קרה. באז מיד הבין מה קרה, הבין שפגע בי והבין את הכאב שהוא גרם לי, והוא מיד התחרט והצטער. כל הוייב שלו השתנה. הוא תחב את ראשו הענק בין ידיי שאחזו זו בזו כדי לעצור את הכאב באצבע, וניסה לרחרח וללקק היכן שכואב לי. הדאגה והצער שהוא הפגין היו כל כך כנים ומיידיים, שכל הכאב שניסיתי לנקז לבטן רק עלה יותר ויותר למעלה, כאילו אומר לו – כן, כואב לי, כן, אני צריכה שתדאג לי עכשיו. ופרץ של בכי עלה בלי שליטה לעיניי והציף אותן, מה שגרם לבאז עוד יותר להתקרב אליי ולנסות ללקק את דמעותיי, ולהתקרב אליי כך שיוכל להניח את ראשו קרוב אליי על כתפי, צמוד ללחיי. הכי קרוב לחיבוק שכלב יכול לתת. וזה גרם לי לבכות עוד יותר, אבל בכי משחרר כזה, טוב, מנחם.

לקח לי מעט מאוד זמן להירגע ולנשום ולהמשיך את היום, והמשכתי בלי להקדיש לזה הרבה מחשבה. רק הרגשתי מן הקלה כזאת שהוצאתי את זה במקום לשמור בפנים.

ורק היום, באיחור קל וקלאסי, הבנתי את הדבר החשוב באמת.

מה שקרה אתמול היה המקרה הכי ברור וקלאסי ובסיסי בקיום שלנו. כשאנחנו נפגעים, או נפצעים או נכשלים, אנחנו לא צריכים "ללמוד לקח" או לתחקר או להיות גיבורים ולהמשיך הלאה. לפעמים כל מה שצריך זה רק את החיבוק העוטף הזה, שאומר – אני יודע שנפגעת. ואני מצטער בשבילך, ואני כאן בשבילך. החיבוק הזה שמשחרר את הכאב החוצה במקום לדחוס אותו בפנים. זה הזכיר לי בפרק שצפיתי בו פעם לפני כמה שנים מתוך איזו סדרה של מישהי בשם איינלה ונזנט, שפוגשת בחורה שבעברה היתה מתעמלת מקצועית, והקריירה שלה נהרסה כשנפלה ונפצעה באמצע תרגיל בתחרות. הוריה היו שם וצפו בה, וכל מה שהם עשו היה לומר לה – תצליחי בפעם הבאה. הבחורה המשיכה הלאה בחייה בתחומים אחרים אבל משהו בתוכה נשאר שם, ברגע הזה כנראה. כי כשאיינלה שחזרה את זה איתה, היא ביקשה ממנה לספר לה איך היא הרגישה באותה שנייה, כששכבה על המזרון והבינה שפישלה ושנגרמה לה פציעה חמורה. וכשענתה לה, איינלה פשוט ניגשה אליה וחיבקה אותה חיבוק חם ועוטף, ואמרה לה, ברור שאת מרגישה ככה, אני מבינה אותך יקירה. והבחורה בת העשרים ומשהו, פשוט פרצה בבכי בזרועותיה כאילו שוב היתה הילדה מאותו הרגע. ואיינלה אמרה משפט שהדהד בי ארוכות אחרי הצפייה באותו פרק:

You only let yourself be vulnerable under unconditional love

ובתרגום חופשי: אתה מרשה לעצמך להיות פגיע רק בסביבה של אהבה ללא תנאי.

וזה בדיוק מה שקרה לי עם באזי. יש שיגידו שזה אולי מוזר לחוות את זה מכלב, אבל אני בטוחחה שכל אחד שקורא את זה ויש לו כלב, מבין. וגם אני הבנתי את זה, בהתחלה תיאורטית דרך הצפייה בפרק של איינלה, וגם, באופן משחרר ונעים להפליא, עם ביס אחד קטן מפיטבול קרבות לשעבר.

עד כאן אני, מאחלת לכם ציפורניים שלמות ודבוקות למקומן, ואהבה ללא תנאי לפחות ממישהו אחד בחייכם.

התחתנתי!

אני קצת מרגישה עכשיו כמו שהרגשתי כשניסיתי לשבת ולכתוב פוסט שמסכם את תקופת הלימודים שלי בטכניון. ארבע וחצי שנים של מסע מטורף, מלא בכשלונות, אכזבות ולרגעים גם תהיות האם זה בכלל יקרה בסוף, וכן גם מעוטר בניצוצות של הצלחות קטנות, תקווה, אמונה, התרגשות וציפייה. אבל מה, כשהגיע הרגע הנכסף – זה הרגיש לי כל כך כביר ועצום שפשוט לא הצלחתי לצמצם אותו לכמה מילים! אני אכתוב ספר על זה, החלטתי ביני לבין עצמי כסוג של החלטת פשרה שאיפשרה לי לא להתאמץ בכל זאת כן לכתוב על זה פוסט. ספר כמובן לא יצא מזה, אבל הרגע הנכסף? כבר התפוגג לו לפני שנים.

הפעם, למרות שהתחושה דומה מאוד בהרבה מובנים, החלטתי לא לוותר. לפני כמה ימים במקלחת, עדיין תחת השפעת אדרנלין וסמי עוגת חתונה, כשהרצתי בראשי את כל מגוון התחושות הנהדרות שמילאו אותי באותו יום מרגש, הבנתי שאני לא יכולה לוותר על זה. לכתוב על זה בעוד כמה שנים (או "לכתוב ספר") לא יהיה לעולם כמו לכתוב על זה באותו שבוע. ולכן, אחרי הקדמה ארוכה – הנני!

כשרועי כרע ברך והציע לי נישואים חשבתי שהלב שלי עומד לפתוח איזה רוכסן פנימי שלא ידעתי על קיומו בחזה שלי, לזנק החוצה ולקפוץ מהגג של המלון שעליו עמדנו. כל כך התרגשתי שבאחת הפעמים היחידות בחיי הרגשתי איך כל טיפת ציניות, פחד, או חוסר ביטחון פשוט נמסו והתאדו ממני החוצה כאילו לא היו, כמו טיפות מים על מדרכה לוהטת ביום שרב. הרגשתי איך באותו הרגע, כל כולו של קיומי מתכנס לכדור של אושר, אהבה והתרגשות. נשמע מפוצץ? מילים גדולות? טוב, אולי ככה זה כשעוברים כל כך הרבה. זה כמו שילדה שמקבלת כל בוקר לגן כריך עם ממרח שוקולד, תהיה מבסוטה על זה, אבל לא בטירוף כאילו וואו יש אלוהים. אבל ילדה אחרת שכל בוקר מקבלת לגן כריך שהיא מקווה שיהיה בו ממרח שוקולד, וכל פעם היא מגלה שזה ריק במקרה הטוב או עם סחוג ועמבה במקרה הרע, תקבל אחרי הרבה פעמים פעם אחת של ממרח שוקולד – אז ככה. זה מה שהיא תרגיש. אגב, שחלילה לא ישתמע כאילו הייתי ילדת עמבה מוזנחת, להפך – אותי גידלו עם פיתה עם חומוס לבית ספר, ככה זה לגדול עם אבא מצרי 🙂

אבל חזרה לנושא, עם רועי הרגשתי שזכיתי בלוטו. ממש ככה. לראות את הגבר המדהים הזה, המוצלח, הסקסי, המצחיק והמרגש הזה מבקש ממני להינשא לו, ומספר לי על כמה הוא אוהב אותי ולמה הוא רוצה להתחתן איתי – אין. פיק ברכיים. קוצר נשימה. מיני אורגזמה בתחתונים. אושר, פשוט אושר טהור.

מכאן לשם התחלנו לחשוב על חתונה. קורונה וזה… מה, נחכה עכשיו ללא נודע? לא יקום ולא יהיה, אני תכף אהיה בת 31! ויהיה יותר יפה לומר שהתחתנתי בגיל 30. אתם יודעים, שיקולים כאלה של בנות זקנות ומזוקנות. וגם, איפה נעשה את זה? תמיד רצינו ודיברנו על חתונה קטנה, אבל עכשיו זה אשכרה אילוץ אמיתי ולא סתם איזה משהו שאנחנו לא יודעים איך לתרץ למה אנחנו לא מזמינים את הדודה של הדוד מבת ים ומאשדוד. ופתאום ההורים של רועי הציעו את החצר של הבית שלהם, הגינה היפייפייה עם הדשא והדק שמשקיפה על הנוף הפתוח של עמק האלה, ופתאום הדודה שגרה בצמוד הציעה לנדב גם את החצר שלה כדי לחבר בין החצרות. ומפה לשם, בהחלטה של יותר הימור מאשר חישוב מושכל, סגרנו על תאריך – 03/09/2020, חודש וחצי בערך מההצעה.

כמובן שכולם ישר חשבו שאנחנו בהריון, איך לא, מה פתאום מתחתנים כל כך מהר? אבל כן, כמו שאמרתי, אין מוטיבציה חזקה יותר לאישה מאשר להתחתן לפני גיל מסוים. וביננו, הרי אין באמת סיבה לדחות חתונה קטנה, בטח לא אחרי שסגרנו שזה בחצר, ובטח לא לאחרי החגים, עם סיכוי סביר עד בינוני לגשם. אז הנה אנחנו, שולחים הזמנות דיגיטליות ומתחילים לברר עם ספקים, מתחילים לתכנן את החתונה שלנו.

ביום החתונה קמתי די מוקדם, אחרי שלילה לפני הלכנו לישון ב4 בבוקר כי נזכרנו שלא בנינו עדיין פלייליסט ותכלס אין לנו באמת דיג'יי. ביקשתי מרועי לצאת מהחדר ומאז לא ראיתי אותו יותר עד למפגש ביננו בצהריים המאוחרים. שעות ההתארגנות של הבוקר עם האיפור והשיער היו לי קצת מלחיצות, גם כי התחלתי כבר להרגיש את הכל קורה, וגם כי כל הזמן חששתי שאצא מוגזמת מידי. אבל בסופו של דבר יצא מושלם, וכשהייתי צריכה לרדת למטה, לראות את רועי שכמיטב המסורת החזיק לי את הזר, פתאום עלה לי הכל. הם שמו למטה את השיר "אהבה ממבט ראשון" של אריק איינשטיין, וכל מי שהיה בבית חיכה למטה שארד. ואיך שהתנגנו הצלילים הראשונים של השיר, כך גם התנגנו להם שרירי הסנטר שלי, שסירבו לעמוד יציב באותו רגע. איכשהו שרירי הסנטר נתנו את אות הפתיחה לסרנדת הדמעות, שסירבה פקודה למוח שלי ויצאה היישר להציף את עיניי המאופרות, מחפשת דרך פנויה לזלוג החוצה. התרגשתי. פתאום הכל נהיה אמיתי. חודש וחצי של התארגנות והכנות, ועכשיו זה קורה. אני כלה.

ירדתי למטה בצעדים רועדים וכמובן איך שראיתי את רועי דחפתי אותו בחינניות של כלה ואז חיבקתי אותו בחינניות של דוב גריזלי, ככה זה כשאת מתרגשת ואת לא יודעת איך לבטא את הרגשות שלך, ואת מצד אחד רוצה לדחוף אותו ולומר לו היי יא מטומטם תראה איך אני נראית בגללך, כולי איפור ושמלה מנצנצת ובא לי לבכות מול כל המשפחה שלך, מה היה רע לנו פשוט ערב גלידה מול הנטפליקס על הספה? ומצד שני את רוצה לחבק אותו ולומר לו, זהו, אני מוכנה להיות אישתך. אני אוהבת אותך ואני רוצה לחיות איתך את כל החיים שלי, ולאהוב אותך כל יום, אפילו בימים שאני שונאת אותך או את העולם. אני רוצה להתנחם בחיבוק שלך, לא כי אני עצובה אלא כי הוא מזכיר לי את המקום החם והשייך שלי בעולם.

את כל מה שקרה מאז ועד הרגע שכולם הלכו ונשארנו אנחנו והמשפחות, אני כמעט ולא זוכרת. אני זוכרת רק התרגשות גדולה, פיק של התרגשות סמוך לחופה שבה חיתן אותנו בגאונות רבה נירו לוי, ופשוט הבלחי זיכרון של רגעים קצרצרים פה ושם. מה קרה כל שאר החתונה???? אין לי מושג. בחיי שאני לא יודעת.

דווקא הצילומים שלפני החתונה היו מהנים מאוד. אמנם היה שבוע עם עומס חום ששמור למדורי גיהנום, אבל איכשהו, כשעמדנו באיזו פוזת חתן כלה והבטנו בעיניים זה של זו, פתאום היה לנו רגע אחד קטן, בתוך כל הטירוף של החודש וחצי האחרון, לעצור ופשוט להיות יחד. בלי לדבר, בלי לתכנן, בלי להזכיר ובלי לחשוב. פשוט להנות יחד מהרגע הזה, מהמבט הזה ביום שלנו.

אם יכולתי, הייתי חוזרת על הכל שוב מהתחלה, אמרתי לרועי כשכולם עזבו. ואם אפשר, אז ממש עכשיו ברגע זה. מיד, ככה!! פשוט מהתחלה. עם כל ה60 איש. אני אמנם לא זוכרת מה קרה בחתונה של עצמי, אבל אני זוכרת שהיא היתה פשוט מושלמת. אני זוכרת שהייתי מאושרת מכל רגע, חגגנו את עצמנו, וחגגו איתנו. זו היתה אפילו מן חגיגת ניצחון לשנינו – אחרי המסע שכל אחד מאיתנו עבר, לחוד וביחד. וגם האורחים ידעו את זה, שכן הם נבחרו רק בתור החברים הכי קרובים שלנו (וכמובן המשפחות) – שיודעים על המסע הזה, ושמחים שמחה כנה בשמחתנו.

אז נכון שהייתי בהרבה חתונות, אבל בשונה מהקופי-פייסט של כל החתונות שהייתי בהן – שכולן דומות ומה שמתחלף זה רק החתן והכלה – בחתונה שלנו הכי נהניתי! והיא היתה הכי מושלמת! ונכון שאני האחרונה להיות אובייקטיבית אבל… אני יודעת את זה.

וזהו, עכשיו אני בליגה חדשה – של הנשואים. עדיין מתרגלת להסתובב עם טבעת זהב על האצבע, עדיין מתרגלת (ונהנית מכל שנייה) לקרוא לו בעלי 🙂 ועדיין חיה, מידי פעם, בחלומות או במקלחת, רגעים מסוימים מהחתונה, שיכולים לרגש אותי שוב עד כדי זימון סרנדת הדמעות השתלטנית. התחתנתי, סוף סוף, עם אהוב ליבי ומשוש נפשי, ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

התחלות

הנה תמונה ישנה, שצולמה בתחילת מאי 2008 – החודש בו התחלתי את הלימודים בטכניון. ארזתי מזוודה, המזוודה היחידה שהיתה בבית כנראה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ארזתי מזוודה בגודל כזה, כי הרי מעולם לא טסתי לחו"ל לפני זה, ולא נסעתי לטיול של יותר מיומיים.

והנה, מה אפשר לראות במזוודה? שמיכת קיץ שתופסת 50% מהנפח, וכמה בגדים. לידה זרוקה מערכת שעות מודפסת, כבר ליום למחרת. מבחינתי, באותו ערב, לארוז את המזוודה הזו היה הסוף של כל מה שהכרתי. עמדתי, למחרת ברכבת המוקדמת של הבוקר, לעבור לעיר אחרת, חדר אחר, סביבה אחרת. ובאותו יום גם להתחיל ללמוד לתואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל.

היום אני יודעת שכנראה לארוז כזו מזוודה ולנסוע ברכבות ואוטובוסים מרחובות עד חיפה והטכניון היה כנראה משהו שלא היה קורה בלי רכב עמוס וליווי צמוד של אחד ההורים, אבל אז, זה לא היה כל כך מקובל כמו שלא כל כך ציפיתי לזה מהם. היה לי ברור שממחר אני פחות או יותר לבדי, יוצאת לדרך חדשה.

אבל כשהשעון המעורר צלצל בחמש וחצי באותו בוקר ואני, שקמתי מהמיטה חיוורת ומסוחררת אחרי לילה נטול שינה, קמתי לצחצח שיניים והרגשתי איך הפה שלי יבש כמו שלא היה יבש מעולם. אפילו לפני תחרויות שחייה חשובות לא הייתי לחוצה ככה. גם לא לפני בגרויות. הפעם, זו פשוט היתה יציאה מהבית אל הלא נודע המוחלט שבחוץ. אל העתיד המסתורי והמפתיע שמחכה לי שם, והמסע הארוך שאני עומדת לחוות.

כמה דקות אחרי שעליתי על הרכבת והתיישבתי כמו ארנבת מבוהלת באחד המושבים, קמתי במהירות, נטשתי את המזוודה העמוסה והכבדה ורצתי לשירותים הקרובים להקיא. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה אתמול – אני מקיאה רק אחת לכמה שנים, ולכן כל פעם כזו זכורה לי היטב. כשסיימתי והרמתי את הראש והסתכלתי במראה המעופשת בתא הרכבת המתנדנד – ראיתי ילדה מפוחדת, לא זיהיתי את עצמי. לא היתה דרך להעביר את התחושה הזו סתם ככה, ולגרום לה להיעלם. שום שיחה שיכולתי לעשות עם עצמי בראש באותו רגע לא היתה מחזירה אותי "למוטב". פשוט לא. הדבר היחיד שכן יכולתי לעשות היה, פשוט, להמשיך.

אז המשכתי בנסיעה. המשכתי בקבלת החדר במעונות, בסחיבת המזוודה המעייפת והכבדה בכל רחבי הקמפוס הגדול, בפריקת חפציי המועטים בחדר הקטן והישן שקיבלתי. המשכתי להרצאה הראשונה, ואז לשנייה ולשלישית. צעד אחרי צעד אחרי צעד, בזהירות ובפחד, לאט לאט עד שחזר לי הביטחון. אחרי שנה התחלתי למצוא את עצמי חברתית. אחרי שנתיים התחלתי להרגיש שם בבית. אחרי שלוש שנים הרגשתי שיש סיכוי שאני באמת אצליח לסיים את זה. ואחרי ארבע שנים, סיימתי.

ומפה לשם הגעתי להיום, 12 שנה לאחר מכן. מהנדסת מוערכת במשרה נחשקת, אחרי דרך ארוכה מאוד.

כשארזתי את המזוודה הזו אני זוכרת איך הרגשתי. אחי הקטן אייל, שצילם את המזוודה, צילם גם אותי. לא חייכתי. לא הישרתי מבט אליו בכלל. הייתי לחוצה, ממוקדת וגם, היום אני יודעת לומר בדיעבד, חרדה. באותה תקופה אף אחד לא סיפר לי מעולם מה זה התקף חרדה, ורק אחרי שנים רבות בדיעבד ידעתי לזהות שזה מה שהיה לי באותו בוקר, על הרכבת. מבחינתי, אותו בוקר היה הסוף של כל מה שהכרתי. הבית, החיים בחיק המשפחה, החברים, קבוצת השחייה, העבודה, השגרה. וזה באמת היה נכון. מאותו הרגע שעזבתי דבר לא שב לקדמותו. אבל שכחתי (או שלא ידעתי) להסתכל על הסיטואציה מעוד זוית – ההבנה שזוהי התחלה.

זו היתה התחלה כמעט לא מודעת, החלטה של קפיצה למים, ועם כל החרדה וחוסר השינה והקיא, לשחות בלית ברירה. כי היה רק כיוון אחד להתקדם בו.

וההבנה שהתחלות, בהרבה מאוד מקרים, חייבות להגיע רק עם סוף של משהו אחר.

התמונה הזו החזירה אותי לאחור לערב מאוד גורלי בחיי, שהכתיב חלק מאוד משמעותי מאיך שהם נראים היום. מזוודה אחת, עם שמיכת קיץ וכמה בגדים.