לזכור

פעם קראתי ספר שנכנס לי ללב – "הדרך", של קורמאק מקראתי. אמנם עברו מאז כמה שנים טובות, אבל יש משפט שלא יצא לי מהראש מאז שקראתי אותו לראשונה:


הילד – "יש דברים ששוכחים, לא?"
הגבר – "כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח".

המשפט הזה הלם בי כמו סטירה על הפרצוף. אתם מבינים, אני מפחדת לשכוח. כשזיכרון זה הדבר היחיד שנותר, משמעות השיכחה היא להיעלם.

ועכשיו זה כבר כמעט 13 שנה שקרן חיה אצלי רק בזיכרון. זה מספר שקצת קשה לתפוס, 13 שנה? כשהיא נהרגה, לא יכולתי לדמיין איך ואיפה אהיה בעוד 13 שנה, בת כמעט 30. מה זוכרים אחרי כל כך הרבה זמן? עד כמה הזיכרון הוא עדיין מוחשי וחי, ומתי הוא מתחיל להתבלבל עם תמונות קפואות?

הפחד שלי מלשכוח הוביל אותי לכתוב את כל זכרונותיי ממנה במכתב, שנתיים אחרי נפילתה. היום בדיעבד אני יודעת שמזל שכתבתי אותו, אחרת בוודאות את רוב הדברים שם לא הייתי מסוגלת יותר לשחזר.


אנחנו שוכחים מה שאנחנו רוצים לזכור. ולפעמים הזיכרון מציף כל כך הרבה געגוע וכאב, שזה קצת סבל להישאר בו ולהתייסר על מה שכבר אין, ועם זאת מפתה ומפחיד בו זמנית להישאב ולשקוע בתוכו.

ועדיין אחרי כל השנים האלה, כל צפירה וכל אזכרה עדיין מעלות בי דמעות. כבר אין בי מחשבות של "מה היה אילו", אני כבר בהשלמה – והייתי מצפה שזה יתן מעט נחמה, אבל מסתבר שלא כך הדבר. 
מה שמנחם אותי באמת זו הידיעה והוודאות שקרן השפיעה עליי בגיל כל כך קריטי ובזמן שהייתי כל כך צריכה, כך שהיא פשוט נשארה חלק ממני. נכון, אני כבר לא אותה ילדה שהייתי, ואני כבר חזקה יותר, עצמאית יותר, בנויה יותר. ובתוך כל זה, קרן הפכה להיות חלק מהאישה שהפכתי להיות. וכך זה ישאר.

קיץ 2006, בערך חודש לפני נפילתה

לזכרה, בגעגוע רב, אזכור ולא אשכח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s