מיומנה של המהרהרת המתמידה

קודם כל אני רוצה לפתוח בשאלה לכל משתמשי הממשק שקוראים פה – ואני מקווה שאני לא יוצאת יותר מידי נובית – אבל אני לא מצליחה לכתוב פה פוסטים בצורה נוחה, משום מה מקש backspace במקלדת לא עובד לי כאן ולא מוחק תווים, וגם החיצים לא מזיזים לי את הסמן ימינה שמאלה כמו שאני מנסה. משהו נדפק בממשק או במוח שלי? אנא הצילו.

אז בינתיים אני כותבת פה את הפוסטים כמו איזו סבתא בת 80 מאותגרת טכנולוגית בטיוטה במייל ואז מעתיקה לכאן, לפחות קופי פייסט אני יודעת לעשות, מזל שלמדתי בטכניון. (זמן טוב להזהיר שאם אי פעם תשמעו שתכננתי מטוס, אל תעלו עליו).
אז אני פה עכשיו מתאמצת לכתוב בכל זאת בגלל שתי סיבות: 1. כי רועי ישן אחרי בערך 35 שעות ללא שינה ואני לא יכולה להפריע לו לנחור במיטה עם המזגן, בעיקר בגלל שהוא לא נוחר. 2. כי רציתי לשתף שתי תובנות שהגעתי אליהן לאחרונה בהיותי הרהרנית מתמידה בייחוד ברגעים שאני אמורה להתרכז בדברים אחרים.


אז את הדבר הראשון הבנתי בכלל בזמן כנס צבאי. אחי היקר שמשרת איתי באותו ענף ישב לידי בכנס, באולם עם מושבים די צפופים, ושמתי לב שהוא רכון למשענת היד של הצד שלי כל הזמן. ממש נצמד אליי בהתמדה מתמשכת, והיות ומדובר באחי ולא בגבר טיפוסי שאפשר לחשוד בו שתכף יגיד לי שיש לי משהו עצוב בעיניים, הנחתי שפשוט נעים לו בקרבתי ולכן הוא רוצה להיות קרוב אליי. אבל לפתע נזכרתי (איזו מילה ספרותית זו לפתע) שמצידו האחר יושבת מישהי עם פה ממש מסריח. אבל ממש. ברמה של חניכיים רקובות וצבע אפור-ירוק בחיבור של השיניים לחניכיים. בכל השיניים. אי אפשר לנשום כשהיא מדברת, ואלוהים ישמור אותנו כשהיא צוחקת. ואז קלטתי שאחי לאו דווקא רוצה להיות קרוב אליי – הוא פשוט רוצה להיות כמה שיותר רחוק ממנה! ואי אפשר להאשים אותו, המסכן. ואז פתאום הבנתי, שלפעמים יש לנו אשליה יומרנית שאנשים רוצים בקרבתנו בגללנו ובגלל מי שאנחנו. ולפעמים זה כל כך נחמד ונעים לחשוב ככה שאנחנו לא מעלים על דעתנו שאולי הם רוצים את קרבתנו רק בגלל שהם בורחים ממשהו אחר, וזה למעשה לא משנה אם זה אנחנו ששם או כל אחד אחר במקומנו. אנשים שבורחים מבדידות יתנחמו בזרועותיהם של אחרים ללילה ואף יותר, אבל אם הרצון להתרחק מבדידות זה מה שהביא אותם לשם, אז זה לא באמת משנה של מי הזרועות, נכון? והבנתי שאני צריכה לחפש בחיי את האנשים שנמצאים קרוב אליי בגלל שאני מדיפה ריח שושנים והם רוצים עוד מזה, ולא בגלל שהם מנסים להתרחק מהריח של הביוב שבחוץ. אבל גם כאלה יש ותמיד יהיו, והחוכמה היא לדעת לזהות אותם.


הדבר השני שהבנתי היה אחרי זמן מה של התבוננות. לפני שצ'יטה מתה לא האמנתי שהיא הולכת למות. לפחות לא כל כך מהר. אמרתי לאחותי, שבדיוק היתה בתקופת מבחנים, שהיא יכולה לבוא גם מחר אחרי המבחן לראות אותה, ושאין סיכוי שהיא תמות הלילה. והפתעה, היא אכן מתה בלילה. הופתעתי, כי חשבתי שהחיים הם עיקשים, ולא יוצאים כל כך בקלות מהגוף. אבל כשראיתי את זה קורה פתאום הבנתי כמה החיים הם שבריריים ונידפים. ולא הרבה זמן אחר כך, אמא שלי הביאה גורה חדשה. הגורה הזאת היא הדבר הכי היפראקטיבי שראיתי בחיי. והיא נורא הזכירה לי את צ'יטה של לפני 10 שנים ככלבה בת חצי שנה – טסה כמו טיל בכל רחבי הבית, כאילו היא מתאמנת לנצח את יוסיין בולט. כמה אנרגיה, כמה שמחה, כמה חיים. וכשחשבתי על זה מעט התחוור לי שגורים (וכנראה כל דבר אחר) כאילו נולדים עם כמות מסויימת של חיים בתוכם – בצורת אנרגיה – וכמו שעון חול לאט לאט זה דועך. כמו ילדים אנרגטיים שהופכים למבוגרים עייפים. החיים בתוכנו הם החזקים ביותר בהתחלה, ואז לאט לאט, בלי שאנחנו מרגישים, הם דולפים החוצה. והזמן להנות ולהשתמש באנרגיה החייתית הזאת הוא מוגבל. כי זה פשוט הולך ומתרוקן באופן טבעי עד שלא נשאר מזה יותר. ומתים. אז כן, לא חידשתי פה שום דבר בנושא הזדקנות והתעייפות, אבל הבנתי שאנחנו נולדים עם כמות סופית ומדודה של אנרגיה, שבהתחלה יוצאת כמו פצצת אטום ובסוף סתם shooting dust. (אני אומרת שהבנתי את זה כאילו זו תגלית מדעית מבוססת מחקרית ואמפירית, ולא כאילו זו הבנה בשנקל של פרחת אינסטגרם שקיבלה תובנה על החיים אחרי שעות של עודף שיזוף על החוף עם משקפי שמש עם יהלומים שהם בעצם זרקונים כי אין לה כסף ובגד ים שעשוי רק מהחוטים שנפרמו מבגד ים נורמלי אחר).


אז עד כאן מחשבות לסופ"ש,

אוהבתותכם

ובמיוחד את המעודד הצמוד שלי שעודד אותי היום בתחרות שחייה ולא פחד שלשם שינוי אני ארטיב אותו ולא ההפך 😉

5 תגובות בנושא “מיומנה של המהרהרת המתמידה

  1. לא יודעת לענות לך על השאלה הטכנית, כי אני ממילא כותבת בוורד ואחר כך עושה קופי פייסט. אשר לאבחנת האנרגיה הסופית שאיתה נולדים, אני קצת מסכימה וקצת לא. אנרגיה אפשר לטעון, ולא רק להוציא. ובחיים אנחנו עושים המון דברים שטוענים לנו אנרגיות, מסוגים שונים. אז זה לא רק חד סיטרי. אולי מנחם קצת.

    Liked by 2 אנשים

  2. לא יודעת לגבי הבעיות הטכניות כי אני בבלוגספוט. כרגע שוברת את הראש איך להצליח להעלות תמונות אחרי החלפת מחשב. מסכימה עם התובנות בגדול – את האנרגיה הזו באמת הכי רואים אצל גורי כלבים. לא יודעת אם אצל בני אדם או בעלי חיים אחרים זה תמיד נכון.
    בכל מקרה כיף לקרוא אותך, ויש משהו אנרגטי בכתיבה שלך, אפרופו.
    כל הכבוד על תחרות השחיה, נשמע לי ששחיה היא משמרת אנרגיה טובה.

    Liked by 1 person

  3. לגבי הממשק: לפני כמה חודשים וורדפרס ביצעו עדכון והפכו את ממשק הכתיבה למשהו מזעזע. אם הממשק השתנה פתאום, אולי כדאי לבדוק איך מחזירים את הישן. אם זה אותו אחד שעבד בעבר, נסי להיכנס אליו מדפדפן אחר. לפעמים משהו מתחרפן בדפדפנים.

    לפני כמה שנים קראתי תיאוריה שאומרת שיונקים נולדים עם כמות אנרגיה מסוימת שהם יכולים להשתמש בה במהלך חייהם ואז הם מתים. זה לא נשמע מופרך במיוחד מפרספקטיבה של מכונות, אבל אין לי מושג איך אפשר לאשש את התיאוריה הזאת.

    nadavs

    Liked by 1 person

  4. לי *טפו טפו* מקש הרווח עובד כהלכה. אני מקלידה ישר מהמחשב לפוסט חדש…
    כמו הביציות שלנו, גם לחיים יש סוף כלשהו. לכל אחד החוט הוא באורך שונה ולנו נותר רק למצות את מה שיש. אני לא יודעת אם זה עצוב אלא מסתכלת על זה בתור עובדה ומפה אני מנסה להתמודד עם זה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s