"אני אכתוב על זה בבלוג"

מכירים את זה?

המון פעמים יוצא לי להרהר עם עצמי בכל מיני סוגיות, לאו דווקא כי אני חושבת עליהן באופן אקטיבי, אלא יותר כי הן צפות מולי ברגעים מסוימים בחיים, ולא נותר לי אלא להרהר בהן, ובדר"כ אם זה הרהור טוב (כזה שבקצהו יש איזו תובנה נחמדה ששווה לחלוק) אני מחליטה בליבי – אני אכתוב על זה בבלוג.

זה קצת כמו לגלול בפיד של הפייסבוק סתם מתוך שיעמום, ואז להיתקל באיזה סרטון-מתכון מגניב של טייסטי, לחשוב עם עצמי רגע אם שווה לי להכין את זה משיקולי טעם מול קאדר, ואז להחליט בליבי – אני אכין את זה מתישהו, ולשמור את הלינק.

אבל איכשהו, הדברים האלה כמעט אף פעם לא קורים. זה כמו אלו שביננו ששומרות (כן, שומרות) את הבגדים שכבר קטנים עלינו בארון, מתוך תקווה לחזור ללבוש אותם כשנרזה. "חבל לזרוק, אני רק צריכה להרזות קצת ואני אוכל ללבוש את זה שוב", מוכר נכון?

אבל בפועל, כשאנחנו מרזות, מה הדבר הראשון שנרצה לעשות? ללכת להתפנק בבגדים פאקינג חדשים ובאופנה, ברור! רזינו, מגיע לנו! אז בעצם, מה הטעם של לשמור את הבגדים הישנים?

מה הטעם של לסמן מתכונים של טייסטי ששכחנו מקיומם ברגע שהמשכנו לגלול הלאה בפיד?

ומה הטעם שלי בלומר לעצמי "הא, זה משהו שיכול לצאת ממנו פוסט נחמד, אני אכתוב על זה בבלוג", ואז אחרי חצי שעה לא לזכור שמץ מהתובנה שאפפה אותי?

זה כנראה הפער האירוני ביותר בין המציאות לדמיון. "החיים על פי" כמו שאנחנו רואים אותם בראשינו, ובהם אני עומדת שמחה ורזה בבגדיי הישנים מהתיכון, מבשלת מתכון של טייסטי בהפתעה לבן זוגי וזה יוצא לי סקסי בדיוק כמו בסרטון, וגם המטבח המאובזר נראה בדיוק אותו דבר, וכל זה תוך כדי שאני כותבת פוסט סמי-פילוסופי דמי-ריאליסטי שבוחן את השקפת העולם של דור הYY שאוהב להשתכר עם קוקטיילים זולים במקום לעבוד. (ככה נראה לי השילוב של האותיות YY, כמו שתי כוסות קוקטייל צמודות, אבל גאד זה כזה הורס את הגאג כשאני מסבירה את זה)

ולעומת זאת המציאות, שאינה שמחה כמו "החיים על פי" אלא יותר כמו "החיים על פי הטבעת", ולא בקטע טוב של כותרת ספר על נישואים מוצלחים.

והפער הזה, בין הדמיון (להלן: "החיים על פי") ובין המציאות (להלן: "החיים על פי הטבעת") הוא מקור כל התסכול. חדי העין מבינכם ודאי יזהו שלמעשה מקור כל התסכול הוא הפער בקיומה של הטבעת. אז כן גברים, קחו זאת לתשומת ליבכם. אההמ חוץ ממך מאמי, אני לא לחוצה בכלל, בכלל – השמלה הלבנה שקניתי לפני חצי שנה תחכה בסבלנות בארון 😉

(הנה עכשיו הוא נלחץ, סבתא שלי תהיה גאה בי)

אבל רגע של רצינות – בגרסת החיים על פי הטבעת, אנחנו למעשה חיים רק שמץ מהחיים שאנחנו רוצים באמת. כמו להביט אל נוף מרהיב מבעד לחלון, שאנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו, אבל פתאום נסגר הוילון וכל מה שאנחנו מצליחים לחוות ממנו זה רק דרך חרך צר. וזה מתכון מדהים לתסכול. כל הזמן תחושת פספוס. כל הזמן לכעוס על הוילון, ולקנא בציפורים שעפות בחוץ.

וואלה, לא פתרתי את החידה. אני לא יודעת מהי דרך הקסם לעבור לגרסת החיים על פי, ועד אז אני נאלצת לקנות בגדים חדשים במידה 42, להמשיך לחפש מתכונים או להמציא מהראש כל פעם שאחשוב מה לבשל, ולהמשיך לאלתר פוסטים בבלוג.

אבל אתם יודעים מה? בסוף, בתכלס, למרות שלא זכרתי על מה רציתי לכתוב – עדיין יצא לי פוסט כיפי ומעניין. ולמרות שלא הכנתי בסוף את המתכון ששמרתי מטייסטי – המצאתי משהו מהראש ויצא לי טעים והייתי מבסוטה על עצמי לאללה. ולמרות שעליתי למידה 42 – אני נראית בבגדים שקניתי פיצוץ ומרגישה בהם נהדר, נוח, וסקסית.

ואז קצת פחות מוחמץ לי בלב 🙂

אז מקווה שנתתי קצת חומר למחשבה, מקווה שלא תתחילו לשרוף פה וילונות, והכי חשוב שתזכרו – הפער הוא בטבעת!

סופ"ש מוצלח חברים 🙂

2 תגובות בנושא “"אני אכתוב על זה בבלוג"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s