חודש וחצי של דממת מקלדת

אבל עם כל כך, כל כך הרבה מה לכתוב.

איך עושים ריקאפ של חודש וחצי לפוסט אחד? בראש שלי זה נשמע ממש מסובך, אבל אני אנסה בכל זאת, ולו רק לשם האתגר שבכתיבה.

נתחיל מזה שלפני חודשיים ויום עוד הכנתי את הקרקע לשחרור שלי, אחרי שהודעתי שאני משתחררת לכל מי שהיה רק מוכן לשמוע. אבל בצבא כמו בצבא דברים זזים רק כשאיזה תת אלוף מתערב, וכך יצא שלא סתם נשארתי בצבא, אלא קיבלתי תפקיד שממש רציתי, ואני מקודמת בדרגה. הקידום כמובן לא בא בחינם, ונאלצתי לעבור תחקיר בטחוני אינטנסיבי ומעמיק שנמשך מספר גדול מידי של שעות, ובמסגרתו התוודיתי על דברים ששכחתי שלא ידעתי שעשיתי. וואלה, אם רק הייתי יודעת כמה חשודות יהיו בעתיד כל ההרפתקאות שלי סולו בחו"ל, אולי הייתי שוקלת את זה שנית (במחשבה שנייה שקלתי, נהה, זה היה שווה את זה). אז אחרי שנחשדתי כמרגלת עברתי בהצלחה את התחקיר ונשלחתי לביצוע פוליגרף. במשפט אחד – לא מאחלת לאף אחד לעבור חוויה כזו. כאילו זו גם ככה סיטואציה מלחיצה, ואם את מפגינה לחץ או התרגשות – רואים את זה תוך מאית שנייה, ואז חושבים שאת שקרנית, ואז זה עוד יותר מלחיץ, ואז רואים גם את זה בפוליגרף, ואז בעצם בטוחים שאת שקרנית. ואז השאלות הולכות ומידרדרות לניסוחים ספציפיים יותר, חוקרים יותר, מעליבים יותר (האם את תמיד מסתירה דברים מתוך לחץ?), וכל מה שבא לי זה ספק להתפרץ על החוקר בכעס וספק לפרוץ בדמעות מתוך תסכול, כי אין תחושה יותר מסתכלת מאשר להרגיש שלא מאמינים לך בזמן שאתה דובר אמת.

אבל גם את הפוליגרף עברתי, אחרי שלוש שעות מורטות עצבים, ויצאתי משם כמעט בישירות לעבור את הדבר המרגיע והלא מלחיץ כלל הבא – ניתוח לייזר להסרת המשקפיים. עכשיו אחרי הניתוח שתי העיניים שלי מלאות בשטפי דם אימתניים, ואני נהנית לומר לקולגות שלי שעכשיו שעברתי את הפוליגרף בהצלחה אני מתפרעת על סמים קשים. אותם זה פחות מצחיק, באופן טבעי, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני בגימלים והם צריכים לגבות אותי כשאני לא נמצאת.

הניתוח עבר בהצלחה יחסית, אני מניחה, למעט תופעה מציקה במיוחד בעין אחת – מריחה של אור מלאכותי. זה ממש מציק, כמו להסתכל דרך עדשה מלוכלכת כל הזמן ולא להיות מסוגלת לנקות אותה. אני מקווה שזה ישתפר ויעבור במהרה.

עוד דבר שעבדתי עליו בחוזקה בחודשיים האחרונים היה קידום רעיון שלי בתוך הצבא וכמאמנת אישית – הצגתי לאותו תת אלוף שדאג שאקבל את התפקיד שרציתי את הקונספט של אימון אישי, ואיך זה יכול להיות מהפכני בתוך ארגון צבאי היררכי ונוקשה. ולמרות ש-כל- המפקדים שהצגתי להם את זה בדרך לא תמכו במיוחד (חוץ מאחד שלא התנגד אבל גם לא דחף) – התת אלוף הזה עף על זה רצח, כל כך עף על זה שהוא החליט לקחת את זה שלב אחד קדימה, ולשלוח כל שנה 15 קצינים ללמוד את הקורס שלמדתי על חשבון הצבא, כדי לייצר צוות של מאמנים בלהק. ובנוסף, הוא הורה לי להתחיל בפיילוט אימון של 5 קצינים בתור התחלה, כדי לבחון תוצאות והשפעות. הוא גם הזמין אותי להציג את זה בפורום אל"מים שתחתיו (10 אלופי משנה שאחראיים על יחידות גדולות), כדי לשמוע את דעתם ולגרות אותם לשלוח קצינים שלהם. כמובן שבדיון כולם הנהנו בחיוך ותמכו, אבל מה שקרה אחר כך בפועל היה קצת שונה. אחת מהן, זאת שאחראית על כוח האדם ושקיבלה את המטלה לעזור לי להוביל את זה, החליטה להתמהמה עם ביצוע הפיילוט במידת האפשר תוך ידיעה שמאוד בקרוב אני עוברת תפקיד ואם זה ימרח יותר מידי אז לא אספיק לבצע את הפיילוט. אחרי כמה תחלופות מסרים איתה הבנתי שהיא כנראה שמחה לנכס את הרעיון הזה לעצמה, מה שאולי לא היה אכפת לי יותר מידי אם לא הייתי זקוקה לפיילוט הזה כדי למלא שעות אימון לסטאז' שלי.

לצערי לא ניצחתי בקרב והפיילוט טרם התחיל. מיד אחרי סוכות (סוף אוקטובר) אני אמורה לעבור תפקיד אל מחוץ לחיל האוויר, אבל עדיין אהיה בקריה אז קיימת בי תקווה שכן אצליח לתפור את זה איכשהו גם מבחוץ.

עוד דברים מרגשים שקרו לי לאחרונה היו שאחי הבכור חזר מהמערב הרחוק אחרי שלא היה בארץ (וכמעט לא דיבר איתנו) 8 חודשים, אחותי סיימה את התואר שלה בשעה טובה אחרי כמה שנים לא קלות בכלל, ואני הספקתי לדפוק חלקה אלגנטית עם קורקינט חשמלי בתל אביב ולצלוע איזה יומיים. אבל גם הזמנתי עם רועי שלי כרטיסי טיסה לויאטנם, ואנחנו טסים עוד חודש בדיוק! לא לפני שנעצור בכרתים לסופ"ש ארוך במיוחד (על ראש השנה) כדי לנוח קצת לפני החופשה. צריך.

והדבר האחרון הסמי-מרגש שקרה לי לאחרונה הוא מן דיאטה שהתחלתי, לא יודעת עד כמה זה נחשב דיאטה כי אני עדיין אוכלת את כל השיט שאני אוהבת (שוקולד, גלידה, סופלה) אבל מרזה. אמנם לא מרזה 5 קילו בשבוע אבל כן יורדת בקצב בטוח, איטי ונעים. זה קרה כי פרגנתי לעצמי עם בדיקת קקי של דייטו שממפה את מצב החיידקים במעי ואומרת לך דרך אפליקציה מה הכי טוב וקל לגוף לאכול ולעכל, כך שרמת הסוכר בדם תישאר יציבה ולא יהיו נפילות. ככה אני יותר עירנית לאורך זמן, עם פחות חשקים לא נשלטים, והשובע מתמשך בצורה נינוחה וארוכה יותר. זה כל כך נחמד שאפשר לקבל באפליקציה ציון לארוחה שאני אוכלת על בסיס המרכיבים שלה, שהתחלתי לשחק איתה עוד ועוד ולהמציא לעצמי מתכונים נחמדים שטוב לי לאכול. והחלק הכי טוב הוא (חוץ מההרזיה) זה שאני לא היחידה שנהנית מזה, גם רועי זוכה מידי פעם למלא פיו בכל מיני מטעמים שאני מצליחה להכין.

איכשהו, כמעט כל קיץ קורה שחודש אוגוסט הוא החודש המאתגר ובו זמנית המספק ביותר שלי לשנה. אני עוד זוכרת את אוגוסט הקודם, שבו הספקתי גם לעזור לאמא שלי לעבור דירה, גם ללמד תלמיד לבגרות, גם לטוס עם רועי פעם ראשונה לחו"ל וגם לעבור איתו דירה.

ובזאת מסתיימים עדכוני חודש אוגוסט, בברכת חודש ספטמבר נעים ומוצלח לכולם 🙂

3 תגובות בנושא “חודש וחצי של דממת מקלדת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s