זה הבית שלי עכשיו?

כשהחלטתי לברוח, לא ידעתי מה יהיה איתי. האחרים פחדו. הם הסתכלו עליי נמלט בקנאה, ועם זאת בספק רב, מה טוב כבר יכול לצאת לי מזה. מסוכן ולא ידוע שם בחוץ, למה לא להישאר במקום שבו לפחות נותנים לי אוכל? אבל לא יכולתי יותר. לא יכולתי להישאר במקום שבו ניסו לעשות ממני משהו שאני לא. הם אפילו חתכו לי את האוזניים. אני לא יודע למה הם עשו את זה. מאז שאני ככה, כל פעם שיש משב רוח חזק אני מרגיש את הרוח בתוך המוח שלי, זה נורא.

הם הכריחו אותי להילחם. אבל לא רציתי. אני אוהב כלבים אחרים, אפילו חתולים, וגם בני אדם. אני אוהב יחס ומגע וחיבוקים, ובמיוחד שמגרדים לי קצת בגב, אבל אני לא אוהב להילחם. בחלק מהמקרים לא היתה לי ברירה. הכלבים האחרים כנראה לא חשבו כמוני, אבל זו לא אשמתם. הם התנפלו עליי כי הכריחו אותם, ואני, למרות שלא רציתי, הייתי חייב להגן על עצמי.

אז ברחתי. לא ידעתי לאן אני הולך, לא הכרתי כלום. הייתי צמא והיה לי חם. זה היה אמצע ספטמבר. האוזניים שלי כאבו בגלל פצעים שהזדהמו, וחור נשיכה אחד מתחת לאוזן שפשוט סירב להיסגר. והאף שלי כולו מלא צלקות קטנות מכל מה שעברתי.

והנה אני בחוץ, וזה זמן טוב לספר שתמיד אהבתי מכוניות. תמיד אהבתי את הרכות של המושב האחורי, ותמיד ידעתי שבנסיעה, סוף סוף, לא יקרה לי שום דבר רע. אף אחד לא יתקוף אותי. ולכן כשראיתי כביש מהיר עם המון מכוניות חולפות, התלהבתי! רצתי ישר אליהן, בטוח אחת מהן תהיה מקום טוב להתחיל בו.

אבל אף מכונית לא עצרה במשך זמן רב. עמדתי באמצע הנתיב, כשכשתי בזנב. היי, אני כאן, אתם לא רואים אותי? תנו לי צ'אנס, הזדמנות קטנה. אבל הם רק האטו, ניסו לעקוף אותי מהצד. אף אחד לא באמת עצר. זה כי הם לא באמת ראו אותי, אלא כלב מסוכן, פצוע ומשוטט. כזה שעדיף להתרחק ממנו ולהמשיך הלאה. תמיד אומרים עליי שיש לי מזג הפכפך ובלתי צפוי, ולכן אני מסוכן. למה אומרים את זה? זה לא הוגן. אם היו תוקפים בני אדם, הם לא היו הופכים את מזגם ותוקפים חזרה?

ופתאום, בתוך שאון המולת המכוניות החולפות, שמעתי צליל שונה. מן מחיאת כף. סובבתי את ראשי לכיוון הצליל וראיתי מישהי, בחורה עומדת בשוליים של הכביש. כמה מטרים לפניה היתה מכונית ש… עמדה! יש!!! רצתי אליה הכי מהר שיכולתי, כמעט נדרסתי בדרך. סוף סוף מישהו שם לב אליי! סוף סוף קיבלתי הזדמנות!

הגעתי אליה מהר, כשכשתי בזנב ונצמדתי אליה. היא קצת נרתעה וניסתה לשמור על מרחק בטוח, אבל היא היתה נחמדה אליי. פתאום הופיע עוד בחור, ובשנייה שהוא התחיל לדבר אליי נגנבתי. הוא לא מפחד ממני! יש לי סיכוי! הוא פתח את הדלת של המכונית והרשה לי להיכנס, לא חשבתי פעמיים לפני שזינקתי פנימה. הייתי פשוט מאושר.

הייתי כל כך צמא שטפטפתי ריר על כל המושבים, אבל לא הפסקתי לנסות וללקק לבחור ולבחורה את האוזן מאחורה, כדי להראות להם כמה אסיר תודה אני. הם דיברו בינהם ונראו מוטרדים, אבל בחיאת, מה יש לכם להיות מוטרדים? אני מבטיח, מבטיח להתנהג יפה. אני אעשה כל מה שתגידו. אני לא אנבח, אהיה נחמד לכולם, אצמד אליכם בכל מצב. אתם תראו, אני אהיה הכלב המושלם.

אבל עדיין הרגשתי שיש איזושהי בעיה והם מנסים למצוא לי פתרון. באותו לילה הם שמו אותי בכלוב במבנה קטן ליד בית של אנשים אחרים, שלא הכרתי. אבל הם נתנו לי לאכול והיו נחמדים אליי ולפחות היה לי מחסה. היו שם עוד כלבים, אבל לא הרשו לי להתקרב אליהם.

אחרי יומיים כאלה חזר הבחור הנחמד ולקח אותי שוב במכונית. הוא הביא אותי לעיר סואנת, עם אינסוף מכוניות אחרות! איזה גן עדן! הנסיעה הארוכה הרגיעה אותי נורא והרדימה אותי. כשהגענו, נכנסנו לדירה לא קטנה אבל גם לא כל כך גדולה. אבל היא היתה חמימה ומזמינה. זהו? הגענו? זה הבית שלי עכשיו? שאלתי אותו בעיניי. ועדיין ראיתי שם דאגה והיסוס. גם הבחורה היתה שם. אל תדאגו, אתם תראו שאני אהיה כלב טוב. אתם תראו שאין לכם סיבה לדאוג.

הם נתנו לי פינה וצעצוע ואוכל, ואת הדבר שהכי רציתי יותר מכל – חיבוקים וליטופים ומשחק. היה לי כיף, ככה מרגיש בית חם נכון? זה הדבר הזה שבשבילו עברתי את המסע הזה, אלו חיים אחרים. הייתי כל כך אסיר תודה כלפיהם. אני אעשה הכל בשבילכם עכשיו, אני מבטיח. בבקשה, בבקשה תתנו לי להישאר.

אבל אחרי כמה ימים מאושרים כאלה הם פתאום נעלמו ומצאתי את עצמי מעביר כמה ימים אצל איזה זוג אחר, ואחר כך עוד שלושה שבועות באותו בית שבהתחלה הייתי בו בכלוב אבל עכשיו השתדרגתי למלונה. מי ששמר עליי היה נחמד אליי מאוד ולימד אותי כמה דברים, וגם נתן לי תרופה שהבריאה לי את הפצעים. לא ידעתי מה קורה איתי, אבל בכל מקום ניסיתי להיות הכי טוב שאני יכול.

ואז, יום אחד זה קרה. אותו זוג שלקח אותי מהכביש, חזר ולקח אותי שוב לבית שלהם. אבל הפעם – הפעם הם הביאו לי מיטה. ושק שלםםםם של האוכל שאני אוהב. וצעצועים חדשים. וחטיפים! איזה כיפים החטיפים! למרות שבגללם אני מפליץ בלי שליטה ואז הם נגעלים ממני וזה מעליב.

אותו לילה שחזרתי איתם הביתה, הלילה הראשון שישנתי במיטה החדשה שלי – זו שהיא רק שלי, והיא לא כלוב ולא מלונה ולא של כלבים אחרים, אלא המיטה שלי – היה הלילה שבו ישנתי הכי טוב בחיי. הם נתנו לי לישון איתם בחדר שינה, קרוב אליהם. הייתי רגוע ומאושר כמו שלא הייתי מזמן.

ומאז אני איתם. הם כבר לא נראים מודאגים. הם כבר לא מהססים. הם אוהבים אותי מאוד, ונותנים לי לחבק אותם וללקק אותם ולשחק איתם. ואני אוהב אותם מאוד. איזה כיף זה להיות חלק ממשפחה.

אני, המיטה שלי, והצעצוע החדש שלי
"זה הבית שלי עכשיו"

2 תגובות בנושא “זה הבית שלי עכשיו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s