התחלות

הנה תמונה ישנה, שצולמה בתחילת מאי 2008 – החודש בו התחלתי את הלימודים בטכניון. ארזתי מזוודה, המזוודה היחידה שהיתה בבית כנראה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ארזתי מזוודה בגודל כזה, כי הרי מעולם לא טסתי לחו"ל לפני זה, ולא נסעתי לטיול של יותר מיומיים.

והנה, מה אפשר לראות במזוודה? שמיכת קיץ שתופסת 50% מהנפח, וכמה בגדים. לידה זרוקה מערכת שעות מודפסת, כבר ליום למחרת. מבחינתי, באותו ערב, לארוז את המזוודה הזו היה הסוף של כל מה שהכרתי. עמדתי, למחרת ברכבת המוקדמת של הבוקר, לעבור לעיר אחרת, חדר אחר, סביבה אחרת. ובאותו יום גם להתחיל ללמוד לתואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל.

היום אני יודעת שכנראה לארוז כזו מזוודה ולנסוע ברכבות ואוטובוסים מרחובות עד חיפה והטכניון היה כנראה משהו שלא היה קורה בלי רכב עמוס וליווי צמוד של אחד ההורים, אבל אז, זה לא היה כל כך מקובל כמו שלא כל כך ציפיתי לזה מהם. היה לי ברור שממחר אני פחות או יותר לבדי, יוצאת לדרך חדשה.

אבל כשהשעון המעורר צלצל בחמש וחצי באותו בוקר ואני, שקמתי מהמיטה חיוורת ומסוחררת אחרי לילה נטול שינה, קמתי לצחצח שיניים והרגשתי איך הפה שלי יבש כמו שלא היה יבש מעולם. אפילו לפני תחרויות שחייה חשובות לא הייתי לחוצה ככה. גם לא לפני בגרויות. הפעם, זו פשוט היתה יציאה מהבית אל הלא נודע המוחלט שבחוץ. אל העתיד המסתורי והמפתיע שמחכה לי שם, והמסע הארוך שאני עומדת לחוות.

כמה דקות אחרי שעליתי על הרכבת והתיישבתי כמו ארנבת מבוהלת באחד המושבים, קמתי במהירות, נטשתי את המזוודה העמוסה והכבדה ורצתי לשירותים הקרובים להקיא. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה אתמול – אני מקיאה רק אחת לכמה שנים, ולכן כל פעם כזו זכורה לי היטב. כשסיימתי והרמתי את הראש והסתכלתי במראה המעופשת בתא הרכבת המתנדנד – ראיתי ילדה מפוחדת, לא זיהיתי את עצמי. לא היתה דרך להעביר את התחושה הזו סתם ככה, ולגרום לה להיעלם. שום שיחה שיכולתי לעשות עם עצמי בראש באותו רגע לא היתה מחזירה אותי "למוטב". פשוט לא. הדבר היחיד שכן יכולתי לעשות היה, פשוט, להמשיך.

אז המשכתי בנסיעה. המשכתי בקבלת החדר במעונות, בסחיבת המזוודה המעייפת והכבדה בכל רחבי הקמפוס הגדול, בפריקת חפציי המועטים בחדר הקטן והישן שקיבלתי. המשכתי להרצאה הראשונה, ואז לשנייה ולשלישית. צעד אחרי צעד אחרי צעד, בזהירות ובפחד, לאט לאט עד שחזר לי הביטחון. אחרי שנה התחלתי למצוא את עצמי חברתית. אחרי שנתיים התחלתי להרגיש שם בבית. אחרי שלוש שנים הרגשתי שיש סיכוי שאני באמת אצליח לסיים את זה. ואחרי ארבע שנים, סיימתי.

ומפה לשם הגעתי להיום, 12 שנה לאחר מכן. מהנדסת מוערכת במשרה נחשקת, אחרי דרך ארוכה מאוד.

כשארזתי את המזוודה הזו אני זוכרת איך הרגשתי. אחי הקטן אייל, שצילם את המזוודה, צילם גם אותי. לא חייכתי. לא הישרתי מבט אליו בכלל. הייתי לחוצה, ממוקדת וגם, היום אני יודעת לומר בדיעבד, חרדה. באותה תקופה אף אחד לא סיפר לי מעולם מה זה התקף חרדה, ורק אחרי שנים רבות בדיעבד ידעתי לזהות שזה מה שהיה לי באותו בוקר, על הרכבת. מבחינתי, אותו בוקר היה הסוף של כל מה שהכרתי. הבית, החיים בחיק המשפחה, החברים, קבוצת השחייה, העבודה, השגרה. וזה באמת היה נכון. מאותו הרגע שעזבתי דבר לא שב לקדמותו. אבל שכחתי (או שלא ידעתי) להסתכל על הסיטואציה מעוד זוית – ההבנה שזוהי התחלה.

זו היתה התחלה כמעט לא מודעת, החלטה של קפיצה למים, ועם כל החרדה וחוסר השינה והקיא, לשחות בלית ברירה. כי היה רק כיוון אחד להתקדם בו.

וההבנה שהתחלות, בהרבה מאוד מקרים, חייבות להגיע רק עם סוף של משהו אחר.

התמונה הזו החזירה אותי לאחור לערב מאוד גורלי בחיי, שהכתיב חלק מאוד משמעותי מאיך שהם נראים היום. מזוודה אחת, עם שמיכת קיץ וכמה בגדים.

3 תגובות בנושא “התחלות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s