אהבה ללא תנאי

מכירים את זה שמשהו או מישהו פוגע בכם, ואתם נפגעים, אבל פשוט בולעים את זה וממשיכים הלאה? לא יודעת אם לקרוא לזה התמודדות מהירה או פשוט הדחקה, אבל איכשהו לימדנו את עצמנו להעביר די מהר את הצביטות הקטנות האלה שנראה שהחיים זורקים לעברנו בלי לבדוק שאנחנו מוכנים לתפוס.

אז אני? מאוד מוקדם למדתי לעשות את זה. בחיי, לפעמים הרגשתי שאם הייתי בוכה מכל פעם שפגעו בי אז יכולתי למלא אמבט שלם. איזה אמבט, בריכה! אולימפית! זה נשמע כל כך מתמסכן, כל כך מתמסכן שאפילו לדמיין את זה קצת דוחה אותי. הרי בכי זו חולשה, לא? או ביטוי רגשי והקלה? התשובה, לפחות מבחינתי, נעוצה בהאם הוא פומבי.

אבל הימים שפרצתי בבכי למול פגיעה פיזית או רגשית כבר חלפו מאז שהייתי יצור חד ספרתי, ונרוץ קדימה להיותי יצור דו ספרתי בת 31, לא פחות. כן, הרבה שנים עברו, עם מעט מאוד דמעות בנהר. תמיד התביישתי לבכות מפגיעה, במיוחד מול מי שפגע בי.

אבל אתמול נפגעתי מכיוון לא צפוי. רועי עשה לילה בעבודה ואני נשארתי בבית לבד עם באז, כלב הפיטבול המושלם שלנו. לבאז יש נטייה, קצת כמו לנער מתבגר ותכלס גם להוריו, לישון עד מאוחר מאוד בבקרים ולמשוך עד מאוחר מאוד בלילות. אני בטוחה שאם באז היה בנאדם, או ליתר דיוק נער מתבגר, הוא היה מבלה את שעות הערות שלו במשחקי מחשב בלתי פוסקים ודופק ארוחות לילה מושחתות. אבל מה לעשות שהוא נולד כלב ובשביל לשחק הוא חייב אותנו, והנה קבוע מהשעה 7 בערב ועד שעות לפנות בוקר הוא מפוצץ באנרגיות משחק. גם עכשיו, אם שאלתם את עצמכם, בעודי יושבת לכתוב את הפוסט הוא ממשיך להביא לי את הכדור שלו כדי שאזרוק אותו בתוך דירתנו התל אביבית ואתפלל שהוא לא ישבור שום דבר בדרך. אפילו כשחזרתי הביתה מהעבודה ונכנסתי לשירותים ל, אממ, מה המילה הנשית לזה, "התרעננות", הוא נכנס אחריי עם הכדור המעצבן שלו ורטן עליי שאני לא מוכנה לזרוק לו. בשירותים, באז? סירייסלי? אתה רואה אותי באה אליך בחוץ כשאתה באמצע חירבון וצועקת לך תפוס??

בכל אופן נחזור לסיפור. אז באז ואני שיחקנו במגוון משחקים. כן, ככה אני כאישה נשואה מבלה את לילותיי הבודדים בזמן שבעלי הולך לפרנס אותנו. באז מביא צעצוע, אנחנו משחקים איתו עד שנמאס לו והוא מביא צעצוע אחר. וככה שוב ושוב ושוב ושוב, עד שמתחילים מחדש עם הצעצוע הראשון או עד שאני מושיטה לו יד ללחיצה ואומרת לו ניצחת, אני נכנעת. באז אוהב לשחק שלושה משחקים בלבד: משיכות, תפיסות, וחיפושים. אולי חיפושים הוא בעצם לא אוהב ואנחנו סתם אוהבים להחביא לו דברים ולצפות בו מרחרח כמו משוגע את כל הבית. אבל המשחק ששיחקנו באותו רגע היה משיכות.

באז הביא לי שארית של גומי של מה שהיה פעם כדור קטן כדי שנשחק בו. החלטתי שיהיה רעיון טוב לשחק בזה משיכות, ופקדתי עליו – תפוס! והוא בהתלהבות שאי אפשר לטעות בה, תפס. רק שבמקום לתפוס רק את חתיכת הגומי, הוא תפס גם את האוגדל שלי, מעל הציפורן. זעקתי מכאב ובאז, עוד לפני שהספקתי לזעוק, מיד שחרר. הוא כנראה הרגיש את הטעות בחישוב הביס ועל כך שהוא עלה על חתיכה באזור מוגדר אסור לאכילה.

הכאב היה חד ומעט דם התחיל לרדת, ולמרות שזה מן הסתם לא היה הכאב הכי גרוע שהרגשתי בחיי, הרגשתי אותו חד וחותך ממש עד הבטן. אולי זה היה מעצם ההפתעה, אולי מעצם העובדה שזה היה מבאז ובכלל לא חשבתי שהוא אי פעם מסוגל לפגוע בי. הרגשתי את הכאב וההלם ממלאים אותי, החזקתי את האצבע שלי ועצמתי עיניים בחוזקה מתוך הרפלקס לכאב. עכשיו, בנקודה הזו בערך בדרך כלל מסתיימת הסאגה, אני נושמת עמוק עד שהכאב שוכך וממשיכה בחיי כאדם נורמלי. אבל הפעם, משהו אחר קרה. באז מיד הבין מה קרה, הבין שפגע בי והבין את הכאב שהוא גרם לי, והוא מיד התחרט והצטער. כל הוייב שלו השתנה. הוא תחב את ראשו הענק בין ידיי שאחזו זו בזו כדי לעצור את הכאב באצבע, וניסה לרחרח וללקק היכן שכואב לי. הדאגה והצער שהוא הפגין היו כל כך כנים ומיידיים, שכל הכאב שניסיתי לנקז לבטן רק עלה יותר ויותר למעלה, כאילו אומר לו – כן, כואב לי, כן, אני צריכה שתדאג לי עכשיו. ופרץ של בכי עלה בלי שליטה לעיניי והציף אותן, מה שגרם לבאז עוד יותר להתקרב אליי ולנסות ללקק את דמעותיי, ולהתקרב אליי כך שיוכל להניח את ראשו קרוב אליי על כתפי, צמוד ללחיי. הכי קרוב לחיבוק שכלב יכול לתת. וזה גרם לי לבכות עוד יותר, אבל בכי משחרר כזה, טוב, מנחם.

לקח לי מעט מאוד זמן להירגע ולנשום ולהמשיך את היום, והמשכתי בלי להקדיש לזה הרבה מחשבה. רק הרגשתי מן הקלה כזאת שהוצאתי את זה במקום לשמור בפנים.

ורק היום, באיחור קל וקלאסי, הבנתי את הדבר החשוב באמת.

מה שקרה אתמול היה המקרה הכי ברור וקלאסי ובסיסי בקיום שלנו. כשאנחנו נפגעים, או נפצעים או נכשלים, אנחנו לא צריכים "ללמוד לקח" או לתחקר או להיות גיבורים ולהמשיך הלאה. לפעמים כל מה שצריך זה רק את החיבוק העוטף הזה, שאומר – אני יודע שנפגעת. ואני מצטער בשבילך, ואני כאן בשבילך. החיבוק הזה שמשחרר את הכאב החוצה במקום לדחוס אותו בפנים. זה הזכיר לי בפרק שצפיתי בו פעם לפני כמה שנים מתוך איזו סדרה של מישהי בשם איינלה ונזנט, שפוגשת בחורה שבעברה היתה מתעמלת מקצועית, והקריירה שלה נהרסה כשנפלה ונפצעה באמצע תרגיל בתחרות. הוריה היו שם וצפו בה, וכל מה שהם עשו היה לומר לה – תצליחי בפעם הבאה. הבחורה המשיכה הלאה בחייה בתחומים אחרים אבל משהו בתוכה נשאר שם, ברגע הזה כנראה. כי כשאיינלה שחזרה את זה איתה, היא ביקשה ממנה לספר לה איך היא הרגישה באותה שנייה, כששכבה על המזרון והבינה שפישלה ושנגרמה לה פציעה חמורה. וכשענתה לה, איינלה פשוט ניגשה אליה וחיבקה אותה חיבוק חם ועוטף, ואמרה לה, ברור שאת מרגישה ככה, אני מבינה אותך יקירה. והבחורה בת העשרים ומשהו, פשוט פרצה בבכי בזרועותיה כאילו שוב היתה הילדה מאותו הרגע. ואיינלה אמרה משפט שהדהד בי ארוכות אחרי הצפייה באותו פרק:

You only let yourself be vulnerable under unconditional love

ובתרגום חופשי: אתה מרשה לעצמך להיות פגיע רק בסביבה של אהבה ללא תנאי.

וזה בדיוק מה שקרה לי עם באזי. יש שיגידו שזה אולי מוזר לחוות את זה מכלב, אבל אני בטוחחה שכל אחד שקורא את זה ויש לו כלב, מבין. וגם אני הבנתי את זה, בהתחלה תיאורטית דרך הצפייה בפרק של איינלה, וגם, באופן משחרר ונעים להפליא, עם ביס אחד קטן מפיטבול קרבות לשעבר.

עד כאן אני, מאחלת לכם ציפורניים שלמות ודבוקות למקומן, ואהבה ללא תנאי לפחות ממישהו אחד בחייכם.

תגובה אחת בנושא “אהבה ללא תנאי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s