חיה את החלום

אני כבר 3.5 חודשים חיה את החלום.

אני כבר 3.5 חודשים לא ישנה כמו שצריך בלילה, קמה (או שוכבת) להאכיל תינוק קטן וחסר ישע, מחכה ומתפללת לאלוהי הטטרות שיירדם בחזרה מהר ובקלות.

אני כבר 3.5 חודשים מדברת בשקט, זזה בשקט, ישנה בשקט ומעירה את רועי שיתהפך בכל פעם שהוא נוחר רק כדי לשמוע "אבל בכלל לא נרדמתי עדיין, איך יכול להיות שאני נוחר??"

אני כבר 3.5 חודשים עם דלקות בכתפיים מכל מיני זויות הרמה והנקה שונות ולחץ מתמשך ללא תזוזה.

אני כבר 3.5 חודשים כל הזמן רעבה, כל הזמן צמאה, וכל הזמן חושבת מה הסבירות שיהיו לו כאבי בטן אם אני אוכל את זה ואת זה ואת זה.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להוציא קנאקים מעמוד השדרה, כי כל החוליות נדבקו זו לזו למקשה אחת, כמו צינור של מקלחת שתפס חלודה.

אני 3.5 חודשים אחרי לידה ועדיין סובלת מכל מיני כאבים באזורים שפעם ידעו ימים שמחים יותר.

אני כבר 3.5 חודשים לא מצליחה להתייחס ולפנק את הכלב שלי כמו שהייתי עושה פעם.

הסאונדטארק העיקרי שלי הוא צלילי טיקטקים במייבש כביסה, והשיר "לדוד משה היתה פרה" גם בעברית וגם באנגלית, שתקוע לי כתולעת אוזן יום ולילה.

4 שנים בתואר בטכניון לא שתיתי קפה. טירונות ובה"ד 1 לא שתיתי טיפת קפה. 10 שנות שירות מייגעות בצה"ל ולא שתיתי קפה. ועכשיו, תנחשו מי שותה כל יום כוס גדושה בקפה קר כמו סאקרית?

ועדיין – אני חיה את החלום.

זכיתי (אין מילה יותר מדויקת מזו) במזל ובזכות להביא לעולם ילד. וכל כך רציתי אותו. כל כך חלמתי עליו. אני אפילו לא מתביישת להגיד את זה – רציתי אותו וחיכיתי לו וקיוויתי לו. והנה הוא הגיע, ואפילו לא לקח לו הרבה זמן – ילד של אהבה, רצוי ומתוכנן, אהוב ומחובק. כל ההריון הוא איפשר לי להמשיך בחיי כאילו לא קרה לי כלום חוץ מזה שגדלה לי קצת הבטן (והתיאבון, וחום הגוף), ולעבור 9 חודשים שלמים בכזו קלילות שהפתיעה אפילו אותי. זה לא שלא היה לי קצת כבד לקראת הסוף, וזה לא שלא היו לי קצת בחילות בהתחלה, אבל פייר? הלוואי שכל ההריונות שלי יראו וירגישו ככה. וגם הלידה – הוא פשוט נולד בדיוק לפי הספר. בדיוק ביום המשוער, עם צירים עוצמתיים וממוקדים, לידה מהירה וטבעית. 3.615 ק"ג של יצור סגלגל שיצא מתוכי, בוכה את הבכי הכי מתוק שאי פעם שמעתי מימיי, וזה כולל את הבכי של באז כשהוא לא מקבל משהו שהוא ממש רוצה.

בהתחלה, לא הבנתי איך הדבר הזה יצא מתוכי. מה זה האורך והגודל הזה? זה קצת מיינדפאק אני חושבת, באיזשהו מקום, לחוות הוצאת יצור חי ומתפתל דרך האיזור הכי אינטימי בגוף ועוד בכזה גודל. אבל ככל שזה היה ביזארי כך זה גם היה מדהים, להרגיש אותו יוצא ואז להרגיש אותו מיד על גופי, חמים ורטוב, מתפתל וקצת צווח אבל מהר מאוד מזהה את קולי, נעטף בחיבוק שלי ונרגע. 9 חודשים את יודעת שמשהו חי בתוכך וגדל בתוכך, ואת היחידה בכל העולם הזה שאחראית עליו ועל שלומו ועל, בגדול, האינטרסים שלו. ופתאום המשהו הזה, שאפשר להגיד שהוא יותר דמיוני על גבול הפנטזיה מאשר מוחשי, מונח עלייך, והנה, המסע הכי גדול, משוגע, מרגש ומשמעותי בחיים שלך התחיל כרגע.

ומאז אותו רגע ועד עכשיו, אני כבר לא רק מי שהייתי וזהו. עכשיו אני קודם כל אמא של. גם בזמן שאני בשירותים, גם בזמן שאני אוכלת במסעדה או אפילו בבית, גם בזמן שאני שוחה בבריכה וגם בזמן שאני ישנה. קודם כל אני אמא שלו, עם כל מה שזה כולל בתוך זה, ורק אחר כך כל השאר.

וברגעים האלה שהוא יונק ממני בתיאבון גדול ועדיין לא מוריד מבט מעיניי, או מניח עליי את הראש והנשימות שלו הופכות עמוקות ורגועות והוא שוקע בשינה מתוקה, או פשוט בחיוך קטן שלו אליי ברגע שמבחין בי – עוד לפני שאמרתי משהו או נגעתי בו – אני יודעת שאני חיה את החלום.

החלום שלי. הילד המתוק שעליו חלמתי שיגיע. הבריא, החזק, הגדול והחתיך. (זה הזמן של כל הסבים-סבתות-דודים-דודות לעצור ולצקצק ולהגיד טפוטפוטפו בלי עין הרע!)

תכירו את רן, או בקיצור רני, ילד של אהבה ושל אור גדול 🙂