סוף חופשת הלידה

זהו. אתמול היה היום האחרון באופן פורמלי. מהיום אני כבר לא בסטטוס חל"ד. אמנם אני עדיין בבית כי לקחתי גשר עד פסח כולל עם ימי חופש, אבל אני ממש מריחה כבר את הסוף. ומה אני אגיד לכם, יש לו ריח מפחיד.

אני מפחדת. אני מפחדת לשלוח את רני לגן ולהמשיך משם לעבודה. אני מפחדת להעביר כל יום עבודה בתהיות מה קורה איתו – איך מתייחסים אליו שם? הוא אוכל טוב? הוא מצליח להירדם בקלות? הוא ישן טוב? מדברים איתו? מחייכים אליו, צוחקים איתו?

זו החלטה שקיבלתי אחרי התלבטות ארוכה מאוד. כמעט והחלטתי להמשיך לחל"ת נוספת עד השחרור שבאוגוסט, ואז להכניס את רני לגן בספטמבר כשיהיה כבר כמעט בן שנה. אבל שיקולים כלכליים הנחו אותי אחרת, לצערי, והבנתי שאם אני רוצה לממש את תוכניות העתיד שלי, אז מכל הבחינות כדאי לי לכל הפחות שיהיה לי תלוש משכורת חודשי בחודשים האלה שעד השחרור.

זו היתה החלטה קשה. גם התהליך של לבחור גן, וגם ההחלטה של לשים אותו בידיים זרות. זה אולי נשמע קצת כאילו אני מהאמהות הלא משחררות, הלחוצות והחונקות שמסרבות להיפרד מהילד שלהן אפילו לדקה. וביננו, מי יכול לשפוט אמהות כאלה? כל אמא יודעת מה הילד שלה צריך. ומה שמהצד נראה לנו כחונק, מבפנים כנראה נותן מענה לצורך מאוד גדול של הילד. אבל אצלי זה לא ככה. אצלי, הוא שמח להיות על ועם כל אחד, עוד לא ראיתי בנאדם אחד שהחזיק אותו ורני לא היה מבסוט (והוא עבר לא מעט ידיים). אצלי, הוא לא צריך אותי כל כך קרוב אליו כל הזמן, הוא יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, הוא אפילו הולך לישון במיטה שלו בחדר שלו, אבל אחרי שנרדם על מישהו כמובן. הלילה הוא אפילו ישן 10 שעות ברצף! כאילו נתן לי מתנה לסוף חופשת הלידה. אחרי שכמעט כל לילה הוא עובר למיטה שלנו בסביבות 3-4 בבוקר, התעוררתי ב7 בבוקר בבהלה ולא הבנתי למה הוא לא נמצא לידי במיטה, לאן הוא נעלם?? והוא, מסתבר, חרפ היטב במיטתו הקטנה, אחרי שאלוהים יודע איך, הצליח להפוך את כיוון הראש והרגליים מבלי להתהפך לבטן.

היתה לנו גם לא מזמן תקופה שהוא אפילו כמעט פיטר אותי מהנקה. זו היתה תקופה מאתגרת – הוא הוציא שיניים בגיל מאוד מוקדם, וקצת הפך אותי לנשכן, ואני קצת נפצעתי, וקצת התחלתי לפחד, ולקח זמן לשנינו עד שחזרנו להיות נינוחים יחד בהנקה. היו ימים שכבר חשבתי שזהו, הוא לא יקח יותר ציצי, רק שאוב בבקבוק מעכשיו. אבל גם זה עבר וזה מאחורינו, למרות שהוא עדיין מתפנק מידי פעם על בקבוק עם חלב שאוב, נהנה להחזיק אותו בעצמו והכל. ולמען האמת זה לא כזה מפריע לי, כי אז הוא יכול לאכול בהנאה גם אצל אחרים.

והוא כבר התחיל לאכול מוצקים. איזו מילה לא מגרה זו, מוצקים. זו מילה שעושה לי אסוציאציה לעצירות. בכל אופן, הוא התחיל לאכול קצת ירקות שורש, וביצה, ופרווה של באזי. הצוציקון הקטן שלי גדל. הוא גבוה, חזק ובריא, ואני רואה איך הגוף שלו כבר מספיק חזק ומפותח כדי לא להיות לחלוטין חסר אונים (רק קצת, כי בכל זאת הוא עדיין לא התחיל ממש לזחול).

אני כל כך מקווה שהוא ימשיך להתפתח ולשגשג ככה גם בגן. אני מקווה שיאהבו אותו שם, אבל באמת, ושיהיה אכפת להם ממנו, אבל באמת. אין אמא שלא מקווה את זה עבור בנה. ואין אמא שלא ישבר לה הלב והנשמה אם זה לא יהיה ככה.

באופן כללי, אני שונאת פרידות. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות חזקה ולהראות חוזק, בזמן שכל מה שבא לי זה להתפרק עם עצמי ולהחזיר את הזמן לאחור. ונכון שעכשיו אנחנו לא באמת נפרדים באופן מוחלט אלא רק לכמה שעות בכל יום, זו עדיין פרידה בשבילי כי אנחנו נפרדים מהתקופה הנפלאה שהיתה לנו יחד. אנחנו נפרדים מהשגרה הנעימה והכיפית שבנינו לנו, מהביחד הטהור והבלתי פגיע שלנו. ממקום שהוא נמצא שבו כל כולי רק שלו ובשבילו, הוא הולך למקום שבו הוא חולק תשומת לב עם עוד ילדים, מאנשים זרים.

זה הזוי בעיניי, איך אנחנו מביאים ילדים בשביל בסוף לשלם למישהו אחר כדי שיהיה איתם, במקומנו. כל כך לא טבעי, כל כך לא נכון בתחושתי. למה בפולין יש חופשת לידה בתשלום של שנה וחודשיים?? מעולם לא קינאתי בפולניות כל כך כמו עכשיו…

אני מקווה ומתפללת שהוא יהיה מאושר, בטוח, מוגן, נאהב ועטוף. אני מקווה ומתפללת שהוא ישמח ללכת כל יום לגן ושיחזור כל יום קצת יותר בטוב ממה שהיה אתמול. אני מקווה ומאחלת לו שהוא יפרח וישגשג, יהנה ויצחק, ישמח, יאכל, יישן, יתפתח וילמד לאן שבא לו ללמוד.