סיבוב פרסה בחריקה

מכירים את הקטעים האלה בסרטים שהגיבור נוסע לאנשהו, באופן די רגוע אבל מהוסס, ואז בהחלטה של רגע ובחריקת בלמים מסתובב פרסה וחוזר על עקבותיו?

אז זו הייתי אני בשבוע שעבר. רק שזו לא היתה גחמה או החלטה ספונטנית, זו היתה החלטה שבאה ממקום כואב מאוד.

הניסיון שלי לשים את רני בגן (אתם כבר מבינים לאן זה הולך) התחיל בצורה רגועה יחסית, לפחות ביומיים הסתגלות שהייתי שם איתו. כולן נחמדות, כולן מתייחסות אליו יפה, כולן שרות… בכוח ניסיתי להתעלם מהדברים ה"קטנים" (הרצפות המלוכלכות והמוכתמות, השטיחים המטונפים ששאלתי שוב ושוב אם מנקים אותם וענו לי ללא בושה שמנקים אותם כל יום, או מזה שהגננת מחייכת רק עם הפה ולא עם העיניים, ומדברת על עצמה בגוף שלישי). ניסיתי להתרכז במה שבאמת חשוב, הרי גם הבית שלנו הוא לא בדיוק סטרילי בלשון המעטה, כמובן לא באותה דרגת לכלוך כמו בגן אבל לא חשוב זה לא הנושא כרגע.

ביום השלישי כבר השארתי אותו שם לשעתיים לבד וחזרתי.

וביום הרביעי שמתי אותו בגן בבוקר והלכתי לעבודה. לבשתי מדים והכל, ממש הלכתי לעבודה. (להגיד שעבדתי? לא ממש יכולה, בעיקר עשיתי סבב מה נשמע מה חדש בזמן שהילדונצ'יק הקטן שלי בכה את נשמתו ואני לא ידעתי).

אני מרגישה שאני כותבת קצת מבולבל, אז אנסה לסדר: שלחנו את רני לגן עם מכשיר הקלטה בכיס נסתר בתיק. אם חיפשו, ואני די בטוחה שחיפשו, אז לא מצאו אותו. וככה הקלטנו יום שלם.

באמצע היום רציתי לבוא לבקר אותו והגננת התנגדה נחרצות, התעקשתי והיא ביקשה שאגיע עוד חצי שעה. למה? אלוהים יודע. וב4 וחצי באתי לאסוף אותו הביתה, אחרי שאמרו לי שהיה לו יום כיף ורגוע והוא לא בכה בכלל והוא נרדם בקלות ישן טוב ואכל טוב והכל היה פיקס.

ואתם יכולים להגיד שאני אמא היסטרית, שאני לא משחררת, שאני נטפלת לדברים שעדיף לא לדעת ושבטח בכל הגנים זה ככה. אבל כשהקשבתי להקלטה נשבר לי הלב. לרסיסים.

לשמוע את התינוק הקטן שלי, ממש לא הרבה אחרי שהלכתי, בוכה ובוכה ואף אחת לא מתייחסת אליו, והבכי שלו מתחזק עד לכדי היסטריה, חצי בכי חצי צרחות, הקול שלו נשבר והוא נחנק ומשתעל, נגמר לו האוויר…. ולמרות זאת הוא נושם חזרה ושוב ממשיך לבכות בכי קורע לב, ומסביבות שלוש נשות צוות, מדברות בינהן בשלווה, מתייחסות לילדים אחרים (גדולים יותר, שמדברים והולכים) ורק אליו לא…

אחרי 10 דקות נשברתי. לא יכולתי להמשיך להקשיב. זה הרגיש כמו 10 שעות. באותה השנייה החלטנו שהוא לא חוזר לגן הזה יותר ויהי מה.

למחרת (אחרי לילה שכמעט לא ישנתי בגלל התחושות הקשות) נשארתי איתו בבית, ובעבודה לקחתי יום הצהרה, עדכנתי את מפקדיי בסיפור וביקשתי שחרור מוקדם. המשכתי להקשיב להקלטה, וגיליתי שה10 דקות של הבכי התמשכו ל40 דקות. פאקינג 40 דקות שלמות שאחריהן נדם קולו. צרחתם פעם את נשמתכם במשך 40 דקות לבקשה לעזרה בלי לקבל שום מענה? אני לא מצליחה לדמיין לעצמי את זה.

ומה שהכי קורע את הלב, זה שהוא בכלל לא ילד בכיין. הוא ילד חייכן ומתוק, שמח ורגוע. כולם אמרו לי – יהיה לו טוב בגן, כי הוא חייכן וכולם יאהבו אותו, אף אחד לא יתעלל בו. אף אחד לא אמר לי (וגם אני לא חשבתי) שיהיה נוח להתעלם ממנו בהתחלה כי הוא חייכן, ובהמשך כי הוא תינוק שלא יודע לדבר וללכת. אז תוקעים אותו בכיסא ונותנים לו לבכות, כי מה כבר יכול לקרות לו, הוא לא יכול לספר בבית וזה לא משאיר סימנים.

אני כועסת על עצמי שלא הקשבתי לתחושות בטן שלי.

אני כועסת על עצמי שלא ביקשתי שחרור מוקדם מראש ושהחלטתי לתת צ'אנס.

אני כועסת על עצמי שלא הזמנתי את המכשיר הקלטה מוקדם יותר כדי לשתול אותו בגן מוקדם יותר.

אני כועסת על עצמי שהשארתי אותו שם יום שלם במקום חצי יום.

אני עם תחושת אשמה קשה והלילות קשים. נכון שזה היה רק יום אחד, אבל זה מרגיש כאילו זה כבר הטביע בו את חותמו. הוא מתעורר בלילה לעיתים תכופות בבכי מר. זה לא היה ככה קודם, והבכי הזה נשמע דומה מידי למה ששמעתי בהקלטה. בלילות האחרונים הוא ישן יותר איתנו, צמוד אלינו.

חשבתי אם לסיים את הפוסט עם תמונה אופטימית של רני או עם משהו קצת יותר מציאותי.

החלטתי על משהו יותר מציאותי, ולכן אני מצרפת לכם קטע מתוך ההקלטה שבו אפשר לשמוע איך הגננת מספרת לאחת הסייעות על איך היא משקרת להורים.

יאללה, מחכה לגזור כבר את החוגר.