אם זהו גן עדן

מה לא נכתב על ההורות. על אמהות.

רבות וטובות ממני תיארו את פלא הבריאה הזה. "אהבה שאי אפשר להסביר במילים", "חיים שלי בלב".

ואני? קטונתי. במשך קרוב ל-10 חודשים נמנעתי מלנסות ולתאר את זה, כי מה בעצם אני יודעת? מה זה התואר הזה, בכלל, אמא, ומה עשיתי כדי לזכות בו? (חוץ מתיאורים גרפיים שלא נדון בהם כרגע).

אבל לפני כמה ימים היכתה בי הבנה כל כך חזקה שלא יכולתי כבר להעמיד פנים שאני לא יודעת לבטא את זה. כי אני כן.

זה היה באחד הימים, אחר הצהריים, באחד מהרגעים האלה שאני עוצרת הכל – את כל העולם – ומקדישה את עצמי, את כל כולי לבן שלי. שיחקתי איתו במשחק הכי פשוט בעולם – האצבעות שלי זזות ואני משמיעה קולות מתגרים, והוא מנסה בהתלהבות לתפוס אותן (ואז ללעוס אותן). וכל פעם שאצבע מצליחה לחמוק לו, הוא פורץ בצחוק מתוק ומתגלגל.

אם הייתי צריכה לדמיין את גן עדן שלי, חשבתי לעצמי, אז ככה בדיוק הוא היה.

אני ורני, משחקים. הוא נינוח ונלהב, שמח מהביחד שלנו, ממשחק פשוט. מחייך וצוחק, מביט אליי ומחכה לעוד.

לפעמים, אני מעזה לומר, כשאני מנסה לעבוד מהבית והוא איתי כל היום, יכול להיות מאוד קשה לי. הוא כבר בגיל שהוא דורש המון תשומת לב, בידור, יחס וקרבה. זה יכול מאוד להקשות עליי להתרכז ולהתמקד במשהו שאני עושה, ובעצם הזמן השקט היחיד שיש לי לעבוד נטו הוא כשהוא ישן צהריים. ולפעמים זה יכול לגרום לי קצת לאבד סבלנות כלפי הזמן איתו – כאילו הוא היה מטרד.

אבל כשעצרתי הכל וישבתי ושיחקתי איתו, ופתאום הגיעה אליי ההבנה הזו – שזה גן העדן שלי – הבנתי את זה. הבנתי והתרגשתי עד עמקי נשמתי – הילד הזה הוא האושר בהתגלמותו. הוא החמצן לנשימה, הוא התרחבות הלב הפועם.

וכשחשבתי על זה עוד קצת, הבנתי שכל יום איתו הוא כזה – ושאני כל כך נהנית מכל דבר איתו. באמת, מכל דבר. אני נהנית להתעורר לידו בבוקר, במיטה. אני נהנית שאני עוד מנומנמת והוא מטפס לי על הכרית ומקרב את פניו אל פניי, וגם בחדר החשוך אני רואה שהוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן כשהוא מביט בי.

אני נהנית להסניף אותו, כן גם ברגע שהוא מתעורר משינה ארוכה. אני נהנית להדביק לו נשיקות בלחיים התפוחות והרכות שלו, חמימות ואדמדמות עדיין מהשינה, רק קוראות לי לאכול אותן.

אני נהנית לקחת אותו להחליף חיתול – ולהתפעל מהחיתול המפוצץ פיפי שהוא מילא. אני אפילו נהנית לשקול את החיתול ביד אחת ולומר לו – וואו כמה פיפייייי!

אני נהנית לקחת אותו על הידיים לסלון ולומר בוקר טוב לבאזי, ולתת לו ללטף אותו מהר לפני שיברח למקום בטוח ללא משיכות בפרווה.

אני נהנית לקחת את שניהם לטיול בוקר בפארק, עם הבריזה הנעימה של הבוקר, והריחות של הדשא הקצוץ, וקרני השמש הנעימות.

אני נהנית להאכיל אותו – להכין לו ארוחת בוקר (וצהריים, וערב, ושתי ארוחות ביניים) ולהאכיל אותו כפית אחרי כפית או ביס לפה אחרי ביס לפה, או להוריד לו חולצה ולתת לו להתפלש בעצמו באוכל.

אני אפילו נהנית להחליף לו חיתול עם קקי! ולהתפעל מהתוצרת, הרי זו ברכה וזו בריאות.

ואני אוהבת לשחק איתו, לאתגר אותו, לשיר לו, לדבר איתו. ולהקשיב לו מבלבל את השכל, או סתם ממלמל לעצמו מילים שהמציא.

אבל הכי הכי, אני נהנית כשהוא בא להתפנק עליי. כשהוא קובר את הראש שלו בציצי שלי, ומרים את העיניים הגדולות שלו כדי להביט בי. אני אוהבת שהוא נרדם עליי ככה, חום גופו בחום גופי, ראשו כבד על זרועי, נשימותיו קצובות ורגועות. אני אוהבת את הריפיון שפושט בגוף שלו כשאני מחזיקה אותו, יודע שעכשיו הוא בטוח ויכול להרפות. אני אוהבת את היניקה שלו כשהוא נרדם – הוא ישן, אבל מידי פעם עוד נותן כמה יניקות קטנות, עדינות כל כך, רק כדי להרגיש את החיבור הבטוח.

ואני אוהבת כשבאמצע הלילה רועי מביא אותו למיטה שלנו. הוא מתחיל את הלילה במיטה שלו, וכשהוא מתעורר הוא מצטרף אלינו. ואז זו השינה הכי מתוקה שיש. הוא נשכב בין שנינו, מחובר לציצי שלי בהתחלה (ואני בכלל ישנה), וכשמסיים מסתובב לצד השני ונצמד לרועי. ככה עד שאחרי עוד כמה שעות הוא יסתובב חזרה אליי ויחפש את הציצי. אני אוהבת שהוא ישן לידי, מניח עליי יד קטנה חמימה או רגל קטנה חמימה, ככה בקטנה, רק כדי להרגיש את הקרבה.

אז כן. אני אוהבת הכל.

תקראו לי אמא משוגעת, תקראו לי מעצבנת, תקראו לי מה שתרצו.

אבל האמת היא שאני פשוט ברת מזל.

כי נולד לי הילד הכי נהדר ביקום טפו חמסה, ואני האמא הכי מאושרת שיש.

עייפה גם, מאוד עייפה.

אבל אם הייתי בגן עדן, אז ככה, בדיוק ככה הוא היה נראה.