חלומות

כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה לכתוב על זה.

אם הייתי יודעת לאייר אנימציות, אולי במקום לכתוב על זה פוסט הייתי מציגה את זה כסרטון ללא מילים. אבל כל מה שאני יודעת לאייר זה, בגדול, איש שהופך לדובי, אז הנה אני כותבת פוסט.

בטח שאלו אתכם לא פעם, מה החלום שלך? ובין אם עניתם בכנות או שהיססתם אם לספר "את האמת", בינכם לבין עצמכם ידעתם כנראה את התשובה. אותה תשובה שנסחבת ונגררת איתכם לכל אשר תלכו, ובכל מה שתעשו, כמו שק ישן שאתם גוררים אחריכם כל החיים. הוא כבר מאובק ודי חבוט, ויכולתם בטח לזנוח אותו איפשהו בדרך הארוכה שהלכתם בה, אבל משום מה לא עשיתם זאת. הוא עדיין שם, נגרר מאחוריכם, מכיל בתוכו חלום ישן, שעוד לא ויתרתם עליו, ובלב אתם אומרים לעצמכם, "מתישהו", "יום אחד". כי יש לכם את כל הזמן שבעולם.

והשק נסחב ונגרר איתכם בכל צומת דרכים, בכל החלטה שאתם בוחרים לאן להמשיך ללכת. ובכל פעם שאתם עוצרים לרגע כדי לנוח, ושואלים את עצמכם למה כבד לכם ללכת? למה הדרך לא קלה יותר? אתם נזכרים, עם צביטה קלה בלב, בחלום שאתם סוחבים מאחוריכם, ועדיין לא יכולים להרשות לעצמכם להרפות ממנו.

כי מה יהיה אם כן תרפו ממנו? תהיה כנראה הקלה מסוימת, סוג של השלמה עם הדרך שבה אתם נמצאים. אבל עמוק בפנים אתם יודעים שהקלה זו היא רק אשליה, כי בהמשך תחושו בעוצמה רבה יותר את אחת התחושות הנוראיות שיש – אכזבה עצמית.

אז אתם הולכים, והולכים, ומידי פעם מעיפים מבט לאחור מעבר לכתף, מציצים על השק, ואולי מחייכים לעצמכם חיוך קטן של תקווה וחזון. וככה זה יכול להימשך שנים.

אז מה לעזאזל יכול לגרום לנו לעצור, לנער מאיתנו ומהשק את אבק הדרכים שהצטבר כל השנים, ולפתוח סוף סוף את השק?

כאן בסרטון המדומיין שלי בראש, אותו אדם עייף למראה שסוחב את השק בחוסר חשק, נתקל באבן. הוא נופל, מתאושש, קם חזרה וממשיך ללכת. לרגע אחד הוא מפנה את מבטו, ומתנגש בסלע. הוא חוטף חתיכת מכה, נופל שוב, והפעם נדמה כאילו אולי לא יקום. אבל כעבור כמה שניות הוא שוב קם, ושוב ממשיך ללכת. אנחנו מעריצים את הנחישות של אותו אדם, אבל בעבור מה?

ואז התמונה הופכת לזום אאוט, עוד ועוד, ומראה עוד מהדרך שמאחורי ולפני האדם, ואז מתגלה שלפניו במרחק לא רב, הולך בנינוחות אדם נוסף – עם שק פתוח לרווחה, מונח על ידיו הפרושות קדימה, עם חיוך מאוזן לאוזן. ומאחוריו, אנשים נוספים כמוהו בדיוק, שהולכים ומועדים עם שק סגור נגרר אחריהם.

כן, אז אנחנו מבינים שאותו גיבור שלנו בסרטון למעשה הולך ונופל וקם עבור חלום של אדם אחר.

ונריץ קצת קדימה, רק כשאותו גיבור כבר מאוד מתעייף, וכואב לו מכל המכות שקיבל, הוא מאבד את הדרך, ועוצר לנוח. הוא מתיישב ונשען בייאוש על השק, רגיל לנוכחותו, עד שכבר כמעט שכח ממנה. ולאחר הרהורים קלים הוא מתפתה להציץ בתוך השק. רק לראות… רק לראות איך זה נראה.

הוא מציץ דרך פתח צר שהוא פותח, ואז מתפתה לפתוח עוד ולראות יותר… ולפני שהוא מרגיש, הוא כבר לא יכול להסתכל על שום דבר אחר. הדרך קדימה – כבר לא רלוונטית, מה זה קדימה? מי החליט בכלל שזה הכיוון?

והוא תוחב ידיים לתוך השק, ומתחיל למשש ולהפוך ולארגן ולמשוך ולסדר, ופתאום הוא נעמד, והוא חזק מאי פעם, והוא זקוף, וכל כולו משדר עוצמה. הנחישות של מקודם היתה כאין וכאפס אל מול עכשיו, כי עכשיו כשהוא הולך הוא בועט באבנים ומנפץ את הסלעים. הוא כבר לא עלה נידף, והשק כבר לא מכביד עליו כשנגרר מאחוריו – אלא מדרבן אותו להמשיך לצעוד קדימה, בכוח ובנחישות.

זהו, ואז בסוף הסרטון יש זום קטן לשק הפתוח שמונח על ידיו של האיש, ואז מופיע עליו בקטן הכיתוב your dream.

וזה הנוק אאוט לצופה שעד עכשיו שאל את עצמו מה לעזאזל הסיפור עם השקים בסרטון האילם.

זה השנקל שלי על חלומות,

אני לא באמת יודעת איך זה מרגיש אצל אחרים – אני רק יודעת איך זה הרגיש אצלי. ולמה כשכל פעם שואלים אותי איך יכולתי לוותר על ה"קריירה המבטיחה" שבניתי לעצמי בעמל רב במשך שנים של עבודה קשה… אני רק מושכת בכתפיים ועונה, שזה פשוט מעולם לא נועד להיות.

אז מקווה שהצלחתי לעורר השראה במישהו,

ובכל מקרה – כל הזכויות שמורות וכו', לכל מי שלרגע חשב להעתיק את הסיפור ולאייר אותו לאנימציה ולזכות בפסטיבל הסרטים הקצרים כמובן לא פחות. לאייר אני אמנם לא יודעת מספיק טוב אבל בסטורי טלינג אני דווקא מאומנת 🙂

תגובה אחת בנושא “חלומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s