אז מה קורה איתי בימים אלו?

אני יודעת שקצת נעלמתי לאחרונה מהרדאר, או מהמדיות באופן כללי.

זה לא ממש הטריד אותי כי מעולם לא חשתי מחויבת להראות איזושהי נוכחות (מתנצלת בפני הקוראים הנאמנים, אתם יותר כמו חבר ותיק שאין לחץ ממשי להיפגש איתו בגלל שיודעים שלא משנה כמה זמן יעבור, תמיד יהיה נחמד וקליל להיפגש שוב).

אז אחרי השחרור המיוחל מהצבא, יצאתי לסיבוב קל בלונה פארק ושמו אזרחות. באתי עם רעיון לסטארטאפ מתוך כאב עמוק, וכאילו במהירות האור הוא התגלגל החוצה והחוצה – ומצאתי את עצמי מוזמנת לראיון בעיתון, ואז ברדיו, ואז בטלויזיה. בכל הערוצים המרכזיים. נכון שאני לא אחת עם איזה פחד במה, אבל אני חייבת להודות שזה גם לא הכי טבעי לי. יש משהו בחשיפה, ששם אותך לראווה ולשיפוט של כולם, וצריך לדעת לקבל את זה. תמיד יהיה מישהו שירצה, שיחכה לראות אותך נכשל – אפילו אם זה מישהו מאוד קרוב אליך – כך שהוא יוכל להרגיש טוב עם עצמו כשיחזה בכישלון ויאמר "ידעתי שהיא לא תצליח", או "ידעתי שזה רעיון הזוי ויומרני".

הצלחה היא לא תמיד משהו שעובר לאנשים מסביבנו חלק בגרון – ויותר קל להם להגיב לכישלון שלנו, כי זה כנראה קצת פחות מאיים עליהם, או גורם להם להרגיש פחות "מאחור".

ואני יודעת שגם סביבי יש כאלה שמחכים לראות אותי נכשלת. כל מיני נבואנים, או כאלה ש"מכירים אותי מספיק טוב" כדי לדעת למה אני מסוגלת ולמה לא, ומתי "קפצתי מעל לפופיק".

אבל קראתי איזה משפט לא מזמן איפשהו, "גם כשאת רצה ממש לאט, את עדיין עוקפת את כל מי שיושב על הספה". זה משפט שבמקורו נועד לעודד ספורט גם בקרב אלו שלא בכושר, אבל היי, הוא ממש נכון.

אז כן, אני רצה לאט, אני יודעת. תנסו אתם לרוץ מהר עם פעוט צמוד אליכם כל היום 🙂 ולפעמים זה מרגיש אפילו קצת לאט מידי. כי אני כל כך רוצה כבר להגיע. אבל זו איטיות הכרחית בשלב זה, וכאן הגיע הזמן בעצם לשתף מה קורה איתי בימים אלו:

אחרי שנגמר ההדסטארט בהצלחה, ונפתחה חברה בע"מ, התחלתי (בהתחלה לבד) פעילות כדי לייצר צמיד אב טיפוס ראשון ובמקביל לבנות את העסק – באמצעות תוכנית עסקית, תוכנית פיננסית וחקר שוק מעמיק. התייעצתי, חקרתי, למדתי, קראתי המון, והיה גם איזה לילה לבן איפשהו באמצע. זו היתה תקופה קשה מאוד – רני הלך לגן (חדש) וכל הזמן היה חולה, ואני כל הזמן נדבקתי ממנו. באמצע, גם אחות של רועי וגם אח שלי התחתנו בהפרש של שבועיים. ואז כשהכל נרגע – החלטנו לעבור דירה.

למה עברנו דירה זה כבר לפוסט אחר כנראה (במשפט – הבנו שבעלת הדירה שלנו היא לא אחת שנרצה להתנהל מולה אפילו דקה אחת נוספת, שלא לדבר על שנים קדימה). אז מצאנו דירת גן מהממת בגן יבנה, עם גינה מדהימה בגודל של כמעט חצי דונם. לא לקח לנו הרבה זמן להחליט, ובתחילת דצמבר כבר עברנו לשם.

אממה… לעבור לעיר אחרת אומר להוציא את רני שוב מהגן, ולחפש לו גן חדש. אבל במקביל, באותה תקופה מצאתי שותף טכנולוגי תותח לסטארטאפ, שבהתייעצות איתו החלטנו להמשיך לעבוד במוד "בוטסטראפ" (עבודה עצמאית ללא מימון) עד שיהיה לנו אב טיפוס ראשון עובד שאפשר להציג למשקיעים ולגייס השקעה ראשונה טובה (השקעת סיד במקום השקעת פרה-סיד, למי שמכיר, וזה מאפשר מעט להעלות את ערך החברה ולהוריד מעט את "מחיר" ההשקעה).

אז נערכנו, אני ורועי, לתקופה בה אנחנו מתבססים בעיקר על המשכורת שלו + קצת מהחסכונות שלי. כדי להבטיח שנוכל לעשות את זה מספיק זמן ככל שידרש, הגענו גם להחלטה שבינתיים לא נשלח את רני לגן (מי שמכיר, גן פרטי עד גיל 3 עולה בסביבות 3400 ש"ח בחודש).

אז כרגע רני איתי בבית (או בגינה), והוא כבר מזמן לא תינוק קטן ששוכב על הגב כמו תולעת, הוא כבר פעוט שמתרוצץ ומשחק, מטפס וחוקר, ובהתאמה גם נופל ונחבל. אני אמא במשרה מלאה לפעוט בן 1.3 (תכף 1.4), אכלן רציני, שובב לא נורמלי, ילד מתוק מאין כמוהו. ולהיות אמא במשרה מלאה, איך נאמר… לא קל. אני יודעת שאין הרבה הערכה מבחוץ כלפי אמהות שנשארות בבית לגדל את הילד (מאיזו סיבה שלא תהיה), ויש אולי איזו סטיגמה שהן מתבטלות על הספה כל היום, אבל תנסו פשוט לדמיין מטפלת – כזו ששוכרים אותה במשרה מלאה ומשלמים לה שכר גבוה מאוד כדי שתהיה 1:1 עם הילד, תהיה סבלנית איתו ותדאג לכל צרכיו – אז כזאת אני, רק בלי השכר. ובלי ההפסקות. וכולל לילות. וזה סבבה! זו בחירה שעשיתי בלב שלם, והייתי בוחרת בה שוב אם הייתי צריכה. מה גם שזה מאוד מרזה 🙂

לזכות בעונג לגדל בעצמך את הילד שלך זה חתיכת דבר – יש שיגידו עונג מפוקפק – אבל לדעתי, זה עניין של סטייט אוף מיינד. זה אומר להיות הדמות הטיפולית והמחנכת העיקרית שלו, זו שהוא שואב ממנה ביטחון, נחמה, שעשוע ותקשורת. זה אומר שעד שהוא מגיע לאזור גיל שנתיים, אני לא יוצאת ללילה מהבית בלעדיו (כן, אני גם לא טסה בלעדיו, או אפילו לא יוצאת לסופ"ש "התאווררות" בלעדיו). זה לא אומר שאני לא שמחה לצאת לחופשה, דווקא מאוד – אבל איתו. מאז שהוא נולד יצאנו לחופשות משפחתיות 3 פעמים, וכל אחת היתה ממש מדהימה איתו.

אז איפה כן הקושי? לעשות את כל מה שמעבר. לעבור דירה, עם כל הקושי שכרוך באריזות, פירוקים וסידורים. למצוא זמן למטלות הבית השוטפות – הכביסה, הניקיון, האוכל. ורועי כמובן עוזר מאוד. זה הזמן להזכיר שנכנסנו למוד חיסכון ולכן עזרה חיצונית בתשלום מרגישה לי על גבול הטיפשית. והקושי הוא גם להקדיש את עצמי לעבודה על הסטארטאפ, כן. זה קשה. אני מוצאת פה ושם את הזמנים השקטים שלי כדי לעבוד, אבל לפעמים מתגלגל בי תסכול בתוך הבטן, על זה שאני לא מצליחה לעבוד באותו קצב שהייתי מצפה מעצמי.

זוכרים את המשפט על רצה לאט? אז אני אחת שבכל העבודות שלה בחיים היתה רגילה לרוץ מהר – אני תקתקנית. יש לי בראש במסודר את כל הדברים שצריך לעשות, ואני יודעת לתפור אותם בזה אחר זה. זו כנראה אחת הסיבות למה הצלחתי בצבא. אבל עכשיו, אני רצה לאט.

נסיים בנימה אופטימית:

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לפרוטוטייפ ראשון של הצמיד (הייתי מצרפת איזו תמונה אבל נתאפק עם זה), וזה במקביל לעובדה שאני לא מפסיקה לקבל (עדיין!) הודעות מאנשים שמחכים לרכוש אותו.

זו תקופה לא פשוטה עכשיו, אבל זוהי רק תקופה. וזה עשור של בנייה.

ואנחנו בונים עכשיו משהו חשוב, גדול, והכרחי.

לבנה אחרי לבנה,

בסוף יהיה לנו מגדל יפייפה

(או ערימת אבנים מרוסקת)

אבל בואו נשמור על אופטימיות ואמונה

שבוע טוב ומוצלח לכולנו 🙂