הוא שחוץ מזה שנולד לך ילד (כן שכחתי קצת לעדכן כאן שאני בהריון במשך תשעה חודשים וגם קצת שכחתי לעדכן שנולד לי ילד במשך שלושה חודשים), וחוץ מזה שאת לא עובדת אבל מקבלת משכורת מלאה, וחוץ מעוד כמה דברים נחמדים, זה שאת לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.
סליחה, אנסח מחדש: אני לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.
סליחה, אנסח מחדש: אני לא רוצה ועכשיו גם לא צריכה לענות לשיחות מהעבודה.
בעצם בזמן חופשת הלידה הזו הגעתי למסקנה ולהחלטה שאני צריכה להשתחרר. נכון שקיבלתי תפקיד שמאוד רציתי ונכון שהתנאים מעולים, אבל מה זה אומר שפשוט בא לי לזרוק את הטלפון הצידה בכל פעם שמישהו מהצבא מתקשר? אפילו לא מהתפקיד הנוכחי אלא תפקידים קודמים.
התגובות סביבי נעות בין – את בטוחה שאת במצב לקבל החלטה כזו כרגע? (המפקדת הישירה שלי), או – את בטוחה שאת לא עושה את טעות חייך ולא תישארי מובטלת לנצח? (אמיתי), או – את מפסידה פנסיה מטורפת ומושחתת ושמנה שלא תמצאי באף מקום אחר (לא), או – יש גם כמה טובות – סוף סוף הגיע הזמן, את יכולה לעשות כל כך הרבה יותר מזה.
כן, כמו לא לענות יותר לשיחות שלא בא לי לענות להן. (צחקוק מפגר)
ואפילו אין קשר לזה שנולד לי ילד. נכון שזו חוויה מעצימה ומרוממת ואהבה היסטרית ללא גבולות, על כך בפוסט אחר. הקשר היחידי הוא שזמן חופשת הלידה הוא בעצם הפעם הראשונה שבה מתאפשר לי להתרחק ולהתבונן מרחוק. ולא בזמן איזה טיול ארוך למדינת עולם שלישי בעודי אוכלת בשוק שרצים. אלא פשוט ככה, כאן, קרוב, בשקט, בפנאי מחשבתי, אמנם בעייפות רבה, אבל בצורה הכי נקייה שיש.
מה "שבר" אותי והחזיר אותי לכתוב כאן אחרי שלא כתבתי מעל שנה? (בושה גדולה אני מודה) – פשוט התקשרה אליי מישהי מהצבא ושאלה איך עשיתי איזה יוזמה טכנולוגית קטנה לפני, ובכן, 6 שנים. ממש רצתה שאסביר לה בטלפון איך בדיוק כתבתי קוד מסוים, שעושה משהו נחמד אמנם, אבל פאקינג 6 שנים חלפו מאז. אגב, מה שמצחיק הוא, שבזמנו אף אחד בסביבתי לא ראה צורך במיזם הקטן שלי ואפילו אמרו לי שאני סתם מבזבזת זמן (עשיתי את זה בהתנדבות) ואני בתגובה "הכרחתי" את הסביבה הקרובה לנסות ומאז השאר היסטוריה.
אז מה עכשיו אתם שואלים? (או לא שואלים וקוראים בלית ברירה)
אז עכשיו יש עוד 3 חודשים בערך עד שאשוב מחופשת הלידה, ואז אשלים עוד 3-4 חודשים בצבא, ואשתחרר.
ומה אז? שאל אותי אבא שלי. לא יודעת, עניתי לו, בכנות. יופי של התחלה, הוא בטח חשב לעצמו בלב ולא אמר לי. אבל תכלס, גם לדעת מה לא, זו התחלה.
מכירים את זה שמשהו או מישהו פוגע בכם, ואתם נפגעים, אבל פשוט בולעים את זה וממשיכים הלאה? לא יודעת אם לקרוא לזה התמודדות מהירה או פשוט הדחקה, אבל איכשהו לימדנו את עצמנו להעביר די מהר את הצביטות הקטנות האלה שנראה שהחיים זורקים לעברנו בלי לבדוק שאנחנו מוכנים לתפוס.
אז אני? מאוד מוקדם למדתי לעשות את זה. בחיי, לפעמים הרגשתי שאם הייתי בוכה מכל פעם שפגעו בי אז יכולתי למלא אמבט שלם. איזה אמבט, בריכה! אולימפית! זה נשמע כל כך מתמסכן, כל כך מתמסכן שאפילו לדמיין את זה קצת דוחה אותי. הרי בכי זו חולשה, לא? או ביטוי רגשי והקלה? התשובה, לפחות מבחינתי, נעוצה בהאם הוא פומבי.
אבל הימים שפרצתי בבכי למול פגיעה פיזית או רגשית כבר חלפו מאז שהייתי יצור חד ספרתי, ונרוץ קדימה להיותי יצור דו ספרתי בת 31, לא פחות. כן, הרבה שנים עברו, עם מעט מאוד דמעות בנהר. תמיד התביישתי לבכות מפגיעה, במיוחד מול מי שפגע בי.
אבל אתמול נפגעתי מכיוון לא צפוי. רועי עשה לילה בעבודה ואני נשארתי בבית לבד עם באז, כלב הפיטבול המושלם שלנו. לבאז יש נטייה, קצת כמו לנער מתבגר ותכלס גם להוריו, לישון עד מאוחר מאוד בבקרים ולמשוך עד מאוחר מאוד בלילות. אני בטוחה שאם באז היה בנאדם, או ליתר דיוק נער מתבגר, הוא היה מבלה את שעות הערות שלו במשחקי מחשב בלתי פוסקים ודופק ארוחות לילה מושחתות. אבל מה לעשות שהוא נולד כלב ובשביל לשחק הוא חייב אותנו, והנה קבוע מהשעה 7 בערב ועד שעות לפנות בוקר הוא מפוצץ באנרגיות משחק. גם עכשיו, אם שאלתם את עצמכם, בעודי יושבת לכתוב את הפוסט הוא ממשיך להביא לי את הכדור שלו כדי שאזרוק אותו בתוך דירתנו התל אביבית ואתפלל שהוא לא ישבור שום דבר בדרך. אפילו כשחזרתי הביתה מהעבודה ונכנסתי לשירותים ל, אממ, מה המילה הנשית לזה, "התרעננות", הוא נכנס אחריי עם הכדור המעצבן שלו ורטן עליי שאני לא מוכנה לזרוק לו. בשירותים, באז? סירייסלי? אתה רואה אותי באה אליך בחוץ כשאתה באמצע חירבון וצועקת לך תפוס??
בכל אופן נחזור לסיפור. אז באז ואני שיחקנו במגוון משחקים. כן, ככה אני כאישה נשואה מבלה את לילותיי הבודדים בזמן שבעלי הולך לפרנס אותנו. באז מביא צעצוע, אנחנו משחקים איתו עד שנמאס לו והוא מביא צעצוע אחר. וככה שוב ושוב ושוב ושוב, עד שמתחילים מחדש עם הצעצוע הראשון או עד שאני מושיטה לו יד ללחיצה ואומרת לו ניצחת, אני נכנעת. באז אוהב לשחק שלושה משחקים בלבד: משיכות, תפיסות, וחיפושים. אולי חיפושים הוא בעצם לא אוהב ואנחנו סתם אוהבים להחביא לו דברים ולצפות בו מרחרח כמו משוגע את כל הבית. אבל המשחק ששיחקנו באותו רגע היה משיכות.
באז הביא לי שארית של גומי של מה שהיה פעם כדור קטן כדי שנשחק בו. החלטתי שיהיה רעיון טוב לשחק בזה משיכות, ופקדתי עליו – תפוס! והוא בהתלהבות שאי אפשר לטעות בה, תפס. רק שבמקום לתפוס רק את חתיכת הגומי, הוא תפס גם את האוגדל שלי, מעל הציפורן. זעקתי מכאב ובאז, עוד לפני שהספקתי לזעוק, מיד שחרר. הוא כנראה הרגיש את הטעות בחישוב הביס ועל כך שהוא עלה על חתיכה באזור מוגדר אסור לאכילה.
הכאב היה חד ומעט דם התחיל לרדת, ולמרות שזה מן הסתם לא היה הכאב הכי גרוע שהרגשתי בחיי, הרגשתי אותו חד וחותך ממש עד הבטן. אולי זה היה מעצם ההפתעה, אולי מעצם העובדה שזה היה מבאז ובכלל לא חשבתי שהוא אי פעם מסוגל לפגוע בי. הרגשתי את הכאב וההלם ממלאים אותי, החזקתי את האצבע שלי ועצמתי עיניים בחוזקה מתוך הרפלקס לכאב. עכשיו, בנקודה הזו בערך בדרך כלל מסתיימת הסאגה, אני נושמת עמוק עד שהכאב שוכך וממשיכה בחיי כאדם נורמלי. אבל הפעם, משהו אחר קרה. באז מיד הבין מה קרה, הבין שפגע בי והבין את הכאב שהוא גרם לי, והוא מיד התחרט והצטער. כל הוייב שלו השתנה. הוא תחב את ראשו הענק בין ידיי שאחזו זו בזו כדי לעצור את הכאב באצבע, וניסה לרחרח וללקק היכן שכואב לי. הדאגה והצער שהוא הפגין היו כל כך כנים ומיידיים, שכל הכאב שניסיתי לנקז לבטן רק עלה יותר ויותר למעלה, כאילו אומר לו – כן, כואב לי, כן, אני צריכה שתדאג לי עכשיו. ופרץ של בכי עלה בלי שליטה לעיניי והציף אותן, מה שגרם לבאז עוד יותר להתקרב אליי ולנסות ללקק את דמעותיי, ולהתקרב אליי כך שיוכל להניח את ראשו קרוב אליי על כתפי, צמוד ללחיי. הכי קרוב לחיבוק שכלב יכול לתת. וזה גרם לי לבכות עוד יותר, אבל בכי משחרר כזה, טוב, מנחם.
לקח לי מעט מאוד זמן להירגע ולנשום ולהמשיך את היום, והמשכתי בלי להקדיש לזה הרבה מחשבה. רק הרגשתי מן הקלה כזאת שהוצאתי את זה במקום לשמור בפנים.
ורק היום, באיחור קל וקלאסי, הבנתי את הדבר החשוב באמת.
מה שקרה אתמול היה המקרה הכי ברור וקלאסי ובסיסי בקיום שלנו. כשאנחנו נפגעים, או נפצעים או נכשלים, אנחנו לא צריכים "ללמוד לקח" או לתחקר או להיות גיבורים ולהמשיך הלאה. לפעמים כל מה שצריך זה רק את החיבוק העוטף הזה, שאומר – אני יודע שנפגעת. ואני מצטער בשבילך, ואני כאן בשבילך. החיבוק הזה שמשחרר את הכאב החוצה במקום לדחוס אותו בפנים. זה הזכיר לי בפרק שצפיתי בו פעם לפני כמה שנים מתוך איזו סדרה של מישהי בשם איינלה ונזנט, שפוגשת בחורה שבעברה היתה מתעמלת מקצועית, והקריירה שלה נהרסה כשנפלה ונפצעה באמצע תרגיל בתחרות. הוריה היו שם וצפו בה, וכל מה שהם עשו היה לומר לה – תצליחי בפעם הבאה. הבחורה המשיכה הלאה בחייה בתחומים אחרים אבל משהו בתוכה נשאר שם, ברגע הזה כנראה. כי כשאיינלה שחזרה את זה איתה, היא ביקשה ממנה לספר לה איך היא הרגישה באותה שנייה, כששכבה על המזרון והבינה שפישלה ושנגרמה לה פציעה חמורה. וכשענתה לה, איינלה פשוט ניגשה אליה וחיבקה אותה חיבוק חם ועוטף, ואמרה לה, ברור שאת מרגישה ככה, אני מבינה אותך יקירה. והבחורה בת העשרים ומשהו, פשוט פרצה בבכי בזרועותיה כאילו שוב היתה הילדה מאותו הרגע. ואיינלה אמרה משפט שהדהד בי ארוכות אחרי הצפייה באותו פרק:
You only let yourself be vulnerable under unconditional love
ובתרגום חופשי: אתה מרשה לעצמך להיות פגיע רק בסביבה של אהבה ללא תנאי.
וזה בדיוק מה שקרה לי עם באזי. יש שיגידו שזה אולי מוזר לחוות את זה מכלב, אבל אני בטוחחה שכל אחד שקורא את זה ויש לו כלב, מבין. וגם אני הבנתי את זה, בהתחלה תיאורטית דרך הצפייה בפרק של איינלה, וגם, באופן משחרר ונעים להפליא, עם ביס אחד קטן מפיטבול קרבות לשעבר.
עד כאן אני, מאחלת לכם ציפורניים שלמות ודבוקות למקומן, ואהבה ללא תנאי לפחות ממישהו אחד בחייכם.
אני קצת מרגישה עכשיו כמו שהרגשתי כשניסיתי לשבת ולכתוב פוסט שמסכם את תקופת הלימודים שלי בטכניון. ארבע וחצי שנים של מסע מטורף, מלא בכשלונות, אכזבות ולרגעים גם תהיות האם זה בכלל יקרה בסוף, וכן גם מעוטר בניצוצות של הצלחות קטנות, תקווה, אמונה, התרגשות וציפייה. אבל מה, כשהגיע הרגע הנכסף – זה הרגיש לי כל כך כביר ועצום שפשוט לא הצלחתי לצמצם אותו לכמה מילים! אני אכתוב ספר על זה, החלטתי ביני לבין עצמי כסוג של החלטת פשרה שאיפשרה לי לא להתאמץ בכל זאת כן לכתוב על זה פוסט. ספר כמובן לא יצא מזה, אבל הרגע הנכסף? כבר התפוגג לו לפני שנים.
הפעם, למרות שהתחושה דומה מאוד בהרבה מובנים, החלטתי לא לוותר. לפני כמה ימים במקלחת, עדיין תחת השפעת אדרנלין וסמי עוגת חתונה, כשהרצתי בראשי את כל מגוון התחושות הנהדרות שמילאו אותי באותו יום מרגש, הבנתי שאני לא יכולה לוותר על זה. לכתוב על זה בעוד כמה שנים (או "לכתוב ספר") לא יהיה לעולם כמו לכתוב על זה באותו שבוע. ולכן, אחרי הקדמה ארוכה – הנני!
כשרועי כרע ברך והציע לי נישואים חשבתי שהלב שלי עומד לפתוח איזה רוכסן פנימי שלא ידעתי על קיומו בחזה שלי, לזנק החוצה ולקפוץ מהגג של המלון שעליו עמדנו. כל כך התרגשתי שבאחת הפעמים היחידות בחיי הרגשתי איך כל טיפת ציניות, פחד, או חוסר ביטחון פשוט נמסו והתאדו ממני החוצה כאילו לא היו, כמו טיפות מים על מדרכה לוהטת ביום שרב. הרגשתי איך באותו הרגע, כל כולו של קיומי מתכנס לכדור של אושר, אהבה והתרגשות. נשמע מפוצץ? מילים גדולות? טוב, אולי ככה זה כשעוברים כל כך הרבה. זה כמו שילדה שמקבלת כל בוקר לגן כריך עם ממרח שוקולד, תהיה מבסוטה על זה, אבל לא בטירוף כאילו וואו יש אלוהים. אבל ילדה אחרת שכל בוקר מקבלת לגן כריך שהיא מקווה שיהיה בו ממרח שוקולד, וכל פעם היא מגלה שזה ריק במקרה הטוב או עם סחוג ועמבה במקרה הרע, תקבל אחרי הרבה פעמים פעם אחת של ממרח שוקולד – אז ככה. זה מה שהיא תרגיש. אגב, שחלילה לא ישתמע כאילו הייתי ילדת עמבה מוזנחת, להפך – אותי גידלו עם פיתה עם חומוס לבית ספר, ככה זה לגדול עם אבא מצרי 🙂
אבל חזרה לנושא, עם רועי הרגשתי שזכיתי בלוטו. ממש ככה. לראות את הגבר המדהים הזה, המוצלח, הסקסי, המצחיק והמרגש הזה מבקש ממני להינשא לו, ומספר לי על כמה הוא אוהב אותי ולמה הוא רוצה להתחתן איתי – אין. פיק ברכיים. קוצר נשימה. מיני אורגזמה בתחתונים. אושר, פשוט אושר טהור.
מכאן לשם התחלנו לחשוב על חתונה. קורונה וזה… מה, נחכה עכשיו ללא נודע? לא יקום ולא יהיה, אני תכף אהיה בת 31! ויהיה יותר יפה לומר שהתחתנתי בגיל 30. אתם יודעים, שיקולים כאלה של בנות זקנות ומזוקנות. וגם, איפה נעשה את זה? תמיד רצינו ודיברנו על חתונה קטנה, אבל עכשיו זה אשכרה אילוץ אמיתי ולא סתם איזה משהו שאנחנו לא יודעים איך לתרץ למה אנחנו לא מזמינים את הדודה של הדוד מבת ים ומאשדוד. ופתאום ההורים של רועי הציעו את החצר של הבית שלהם, הגינה היפייפייה עם הדשא והדק שמשקיפה על הנוף הפתוח של עמק האלה, ופתאום הדודה שגרה בצמוד הציעה לנדב גם את החצר שלה כדי לחבר בין החצרות. ומפה לשם, בהחלטה של יותר הימור מאשר חישוב מושכל, סגרנו על תאריך – 03/09/2020, חודש וחצי בערך מההצעה.
כמובן שכולם ישר חשבו שאנחנו בהריון, איך לא, מה פתאום מתחתנים כל כך מהר? אבל כן, כמו שאמרתי, אין מוטיבציה חזקה יותר לאישה מאשר להתחתן לפני גיל מסוים. וביננו, הרי אין באמת סיבה לדחות חתונה קטנה, בטח לא אחרי שסגרנו שזה בחצר, ובטח לא לאחרי החגים, עם סיכוי סביר עד בינוני לגשם. אז הנה אנחנו, שולחים הזמנות דיגיטליות ומתחילים לברר עם ספקים, מתחילים לתכנן את החתונה שלנו.
ביום החתונה קמתי די מוקדם, אחרי שלילה לפני הלכנו לישון ב4 בבוקר כי נזכרנו שלא בנינו עדיין פלייליסט ותכלס אין לנו באמת דיג'יי. ביקשתי מרועי לצאת מהחדר ומאז לא ראיתי אותו יותר עד למפגש ביננו בצהריים המאוחרים. שעות ההתארגנות של הבוקר עם האיפור והשיער היו לי קצת מלחיצות, גם כי התחלתי כבר להרגיש את הכל קורה, וגם כי כל הזמן חששתי שאצא מוגזמת מידי. אבל בסופו של דבר יצא מושלם, וכשהייתי צריכה לרדת למטה, לראות את רועי שכמיטב המסורת החזיק לי את הזר, פתאום עלה לי הכל. הם שמו למטה את השיר "אהבה ממבט ראשון" של אריק איינשטיין, וכל מי שהיה בבית חיכה למטה שארד. ואיך שהתנגנו הצלילים הראשונים של השיר, כך גם התנגנו להם שרירי הסנטר שלי, שסירבו לעמוד יציב באותו רגע. איכשהו שרירי הסנטר נתנו את אות הפתיחה לסרנדת הדמעות, שסירבה פקודה למוח שלי ויצאה היישר להציף את עיניי המאופרות, מחפשת דרך פנויה לזלוג החוצה. התרגשתי. פתאום הכל נהיה אמיתי. חודש וחצי של התארגנות והכנות, ועכשיו זה קורה. אני כלה.
ירדתי למטה בצעדים רועדים וכמובן איך שראיתי את רועי דחפתי אותו בחינניות של כלה ואז חיבקתי אותו בחינניות של דוב גריזלי, ככה זה כשאת מתרגשת ואת לא יודעת איך לבטא את הרגשות שלך, ואת מצד אחד רוצה לדחוף אותו ולומר לו היי יא מטומטם תראה איך אני נראית בגללך, כולי איפור ושמלה מנצנצת ובא לי לבכות מול כל המשפחה שלך, מה היה רע לנו פשוט ערב גלידה מול הנטפליקס על הספה? ומצד שני את רוצה לחבק אותו ולומר לו, זהו, אני מוכנה להיות אישתך. אני אוהבת אותך ואני רוצה לחיות איתך את כל החיים שלי, ולאהוב אותך כל יום, אפילו בימים שאני שונאת אותך או את העולם. אני רוצה להתנחם בחיבוק שלך, לא כי אני עצובה אלא כי הוא מזכיר לי את המקום החם והשייך שלי בעולם.
את כל מה שקרה מאז ועד הרגע שכולם הלכו ונשארנו אנחנו והמשפחות, אני כמעט ולא זוכרת. אני זוכרת רק התרגשות גדולה, פיק של התרגשות סמוך לחופה שבה חיתן אותנו בגאונות רבה נירו לוי, ופשוט הבלחי זיכרון של רגעים קצרצרים פה ושם. מה קרה כל שאר החתונה???? אין לי מושג. בחיי שאני לא יודעת.
דווקא הצילומים שלפני החתונה היו מהנים מאוד. אמנם היה שבוע עם עומס חום ששמור למדורי גיהנום, אבל איכשהו, כשעמדנו באיזו פוזת חתן כלה והבטנו בעיניים זה של זו, פתאום היה לנו רגע אחד קטן, בתוך כל הטירוף של החודש וחצי האחרון, לעצור ופשוט להיות יחד. בלי לדבר, בלי לתכנן, בלי להזכיר ובלי לחשוב. פשוט להנות יחד מהרגע הזה, מהמבט הזה ביום שלנו.
אם יכולתי, הייתי חוזרת על הכל שוב מהתחלה, אמרתי לרועי כשכולם עזבו. ואם אפשר, אז ממש עכשיו ברגע זה. מיד, ככה!! פשוט מהתחלה. עם כל ה60 איש. אני אמנם לא זוכרת מה קרה בחתונה של עצמי, אבל אני זוכרת שהיא היתה פשוט מושלמת. אני זוכרת שהייתי מאושרת מכל רגע, חגגנו את עצמנו, וחגגו איתנו. זו היתה אפילו מן חגיגת ניצחון לשנינו – אחרי המסע שכל אחד מאיתנו עבר, לחוד וביחד. וגם האורחים ידעו את זה, שכן הם נבחרו רק בתור החברים הכי קרובים שלנו (וכמובן המשפחות) – שיודעים על המסע הזה, ושמחים שמחה כנה בשמחתנו.
אז נכון שהייתי בהרבה חתונות, אבל בשונה מהקופי-פייסט של כל החתונות שהייתי בהן – שכולן דומות ומה שמתחלף זה רק החתן והכלה – בחתונה שלנו הכי נהניתי! והיא היתה הכי מושלמת! ונכון שאני האחרונה להיות אובייקטיבית אבל… אני יודעת את זה.
וזהו, עכשיו אני בליגה חדשה – של הנשואים. עדיין מתרגלת להסתובב עם טבעת זהב על האצבע, עדיין מתרגלת (ונהנית מכל שנייה) לקרוא לו בעלי 🙂 ועדיין חיה, מידי פעם, בחלומות או במקלחת, רגעים מסוימים מהחתונה, שיכולים לרגש אותי שוב עד כדי זימון סרנדת הדמעות השתלטנית. התחתנתי, סוף סוף, עם אהוב ליבי ומשוש נפשי, ואין מאושרת ממני בעולם כולו.
הנה תמונה ישנה, שצולמה בתחילת מאי 2008 – החודש בו התחלתי את הלימודים בטכניון. ארזתי מזוודה, המזוודה היחידה שהיתה בבית כנראה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ארזתי מזוודה בגודל כזה, כי הרי מעולם לא טסתי לחו"ל לפני זה, ולא נסעתי לטיול של יותר מיומיים.
והנה, מה אפשר לראות במזוודה? שמיכת קיץ שתופסת 50% מהנפח, וכמה בגדים. לידה זרוקה מערכת שעות מודפסת, כבר ליום למחרת. מבחינתי, באותו ערב, לארוז את המזוודה הזו היה הסוף של כל מה שהכרתי. עמדתי, למחרת ברכבת המוקדמת של הבוקר, לעבור לעיר אחרת, חדר אחר, סביבה אחרת. ובאותו יום גם להתחיל ללמוד לתואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל.
היום אני יודעת שכנראה לארוז כזו מזוודה ולנסוע ברכבות ואוטובוסים מרחובות עד חיפה והטכניון היה כנראה משהו שלא היה קורה בלי רכב עמוס וליווי צמוד של אחד ההורים, אבל אז, זה לא היה כל כך מקובל כמו שלא כל כך ציפיתי לזה מהם. היה לי ברור שממחר אני פחות או יותר לבדי, יוצאת לדרך חדשה.
אבל כשהשעון המעורר צלצל בחמש וחצי באותו בוקר ואני, שקמתי מהמיטה חיוורת ומסוחררת אחרי לילה נטול שינה, קמתי לצחצח שיניים והרגשתי איך הפה שלי יבש כמו שלא היה יבש מעולם. אפילו לפני תחרויות שחייה חשובות לא הייתי לחוצה ככה. גם לא לפני בגרויות. הפעם, זו פשוט היתה יציאה מהבית אל הלא נודע המוחלט שבחוץ. אל העתיד המסתורי והמפתיע שמחכה לי שם, והמסע הארוך שאני עומדת לחוות.
כמה דקות אחרי שעליתי על הרכבת והתיישבתי כמו ארנבת מבוהלת באחד המושבים, קמתי במהירות, נטשתי את המזוודה העמוסה והכבדה ורצתי לשירותים הקרובים להקיא. אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה אתמול – אני מקיאה רק אחת לכמה שנים, ולכן כל פעם כזו זכורה לי היטב. כשסיימתי והרמתי את הראש והסתכלתי במראה המעופשת בתא הרכבת המתנדנד – ראיתי ילדה מפוחדת, לא זיהיתי את עצמי. לא היתה דרך להעביר את התחושה הזו סתם ככה, ולגרום לה להיעלם. שום שיחה שיכולתי לעשות עם עצמי בראש באותו רגע לא היתה מחזירה אותי "למוטב". פשוט לא. הדבר היחיד שכן יכולתי לעשות היה, פשוט, להמשיך.
אז המשכתי בנסיעה. המשכתי בקבלת החדר במעונות, בסחיבת המזוודה המעייפת והכבדה בכל רחבי הקמפוס הגדול, בפריקת חפציי המועטים בחדר הקטן והישן שקיבלתי. המשכתי להרצאה הראשונה, ואז לשנייה ולשלישית. צעד אחרי צעד אחרי צעד, בזהירות ובפחד, לאט לאט עד שחזר לי הביטחון. אחרי שנה התחלתי למצוא את עצמי חברתית. אחרי שנתיים התחלתי להרגיש שם בבית. אחרי שלוש שנים הרגשתי שיש סיכוי שאני באמת אצליח לסיים את זה. ואחרי ארבע שנים, סיימתי.
ומפה לשם הגעתי להיום, 12 שנה לאחר מכן. מהנדסת מוערכת במשרה נחשקת, אחרי דרך ארוכה מאוד.
כשארזתי את המזוודה הזו אני זוכרת איך הרגשתי. אחי הקטן אייל, שצילם את המזוודה, צילם גם אותי. לא חייכתי. לא הישרתי מבט אליו בכלל. הייתי לחוצה, ממוקדת וגם, היום אני יודעת לומר בדיעבד, חרדה. באותה תקופה אף אחד לא סיפר לי מעולם מה זה התקף חרדה, ורק אחרי שנים רבות בדיעבד ידעתי לזהות שזה מה שהיה לי באותו בוקר, על הרכבת. מבחינתי, אותו בוקר היה הסוף של כל מה שהכרתי. הבית, החיים בחיק המשפחה, החברים, קבוצת השחייה, העבודה, השגרה. וזה באמת היה נכון. מאותו הרגע שעזבתי דבר לא שב לקדמותו. אבל שכחתי (או שלא ידעתי) להסתכל על הסיטואציה מעוד זוית – ההבנה שזוהי התחלה.
זו היתה התחלה כמעט לא מודעת, החלטה של קפיצה למים, ועם כל החרדה וחוסר השינה והקיא, לשחות בלית ברירה. כי היה רק כיוון אחד להתקדם בו.
וההבנה שהתחלות, בהרבה מאוד מקרים, חייבות להגיע רק עם סוף של משהו אחר.
התמונה הזו החזירה אותי לאחור לערב מאוד גורלי בחיי, שהכתיב חלק מאוד משמעותי מאיך שהם נראים היום. מזוודה אחת, עם שמיכת קיץ וכמה בגדים.
כשהחלטתי לברוח, לא ידעתי מה יהיה איתי. האחרים פחדו. הם הסתכלו עליי נמלט בקנאה, ועם זאת בספק רב, מה טוב כבר יכול לצאת לי מזה. מסוכן ולא ידוע שם בחוץ, למה לא להישאר במקום שבו לפחות נותנים לי אוכל? אבל לא יכולתי יותר. לא יכולתי להישאר במקום שבו ניסו לעשות ממני משהו שאני לא. הם אפילו חתכו לי את האוזניים. אני לא יודע למה הם עשו את זה. מאז שאני ככה, כל פעם שיש משב רוח חזק אני מרגיש את הרוח בתוך המוח שלי, זה נורא.
הם הכריחו אותי להילחם. אבל לא רציתי. אני אוהב כלבים אחרים, אפילו חתולים, וגם בני אדם. אני אוהב יחס ומגע וחיבוקים, ובמיוחד שמגרדים לי קצת בגב, אבל אני לא אוהב להילחם. בחלק מהמקרים לא היתה לי ברירה. הכלבים האחרים כנראה לא חשבו כמוני, אבל זו לא אשמתם. הם התנפלו עליי כי הכריחו אותם, ואני, למרות שלא רציתי, הייתי חייב להגן על עצמי.
אז ברחתי. לא ידעתי לאן אני הולך, לא הכרתי כלום. הייתי צמא והיה לי חם. זה היה אמצע ספטמבר. האוזניים שלי כאבו בגלל פצעים שהזדהמו, וחור נשיכה אחד מתחת לאוזן שפשוט סירב להיסגר. והאף שלי כולו מלא צלקות קטנות מכל מה שעברתי.
והנה אני בחוץ, וזה זמן טוב לספר שתמיד אהבתי מכוניות. תמיד אהבתי את הרכות של המושב האחורי, ותמיד ידעתי שבנסיעה, סוף סוף, לא יקרה לי שום דבר רע. אף אחד לא יתקוף אותי. ולכן כשראיתי כביש מהיר עם המון מכוניות חולפות, התלהבתי! רצתי ישר אליהן, בטוח אחת מהן תהיה מקום טוב להתחיל בו.
אבל אף מכונית לא עצרה במשך זמן רב. עמדתי באמצע הנתיב, כשכשתי בזנב. היי, אני כאן, אתם לא רואים אותי? תנו לי צ'אנס, הזדמנות קטנה. אבל הם רק האטו, ניסו לעקוף אותי מהצד. אף אחד לא באמת עצר. זה כי הם לא באמת ראו אותי, אלא כלב מסוכן, פצוע ומשוטט. כזה שעדיף להתרחק ממנו ולהמשיך הלאה. תמיד אומרים עליי שיש לי מזג הפכפך ובלתי צפוי, ולכן אני מסוכן. למה אומרים את זה? זה לא הוגן. אם היו תוקפים בני אדם, הם לא היו הופכים את מזגם ותוקפים חזרה?
ופתאום, בתוך שאון המולת המכוניות החולפות, שמעתי צליל שונה. מן מחיאת כף. סובבתי את ראשי לכיוון הצליל וראיתי מישהי, בחורה עומדת בשוליים של הכביש. כמה מטרים לפניה היתה מכונית ש… עמדה! יש!!! רצתי אליה הכי מהר שיכולתי, כמעט נדרסתי בדרך. סוף סוף מישהו שם לב אליי! סוף סוף קיבלתי הזדמנות!
הגעתי אליה מהר, כשכשתי בזנב ונצמדתי אליה. היא קצת נרתעה וניסתה לשמור על מרחק בטוח, אבל היא היתה נחמדה אליי. פתאום הופיע עוד בחור, ובשנייה שהוא התחיל לדבר אליי נגנבתי. הוא לא מפחד ממני! יש לי סיכוי! הוא פתח את הדלת של המכונית והרשה לי להיכנס, לא חשבתי פעמיים לפני שזינקתי פנימה. הייתי פשוט מאושר.
הייתי כל כך צמא שטפטפתי ריר על כל המושבים, אבל לא הפסקתי לנסות וללקק לבחור ולבחורה את האוזן מאחורה, כדי להראות להם כמה אסיר תודה אני. הם דיברו בינהם ונראו מוטרדים, אבל בחיאת, מה יש לכם להיות מוטרדים? אני מבטיח, מבטיח להתנהג יפה. אני אעשה כל מה שתגידו. אני לא אנבח, אהיה נחמד לכולם, אצמד אליכם בכל מצב. אתם תראו, אני אהיה הכלב המושלם.
אבל עדיין הרגשתי שיש איזושהי בעיה והם מנסים למצוא לי פתרון. באותו לילה הם שמו אותי בכלוב במבנה קטן ליד בית של אנשים אחרים, שלא הכרתי. אבל הם נתנו לי לאכול והיו נחמדים אליי ולפחות היה לי מחסה. היו שם עוד כלבים, אבל לא הרשו לי להתקרב אליהם.
אחרי יומיים כאלה חזר הבחור הנחמד ולקח אותי שוב במכונית. הוא הביא אותי לעיר סואנת, עם אינסוף מכוניות אחרות! איזה גן עדן! הנסיעה הארוכה הרגיעה אותי נורא והרדימה אותי. כשהגענו, נכנסנו לדירה לא קטנה אבל גם לא כל כך גדולה. אבל היא היתה חמימה ומזמינה. זהו? הגענו? זה הבית שלי עכשיו? שאלתי אותו בעיניי. ועדיין ראיתי שם דאגה והיסוס. גם הבחורה היתה שם. אל תדאגו, אתם תראו שאני אהיה כלב טוב. אתם תראו שאין לכם סיבה לדאוג.
הם נתנו לי פינה וצעצוע ואוכל, ואת הדבר שהכי רציתי יותר מכל – חיבוקים וליטופים ומשחק. היה לי כיף, ככה מרגיש בית חם נכון? זה הדבר הזה שבשבילו עברתי את המסע הזה, אלו חיים אחרים. הייתי כל כך אסיר תודה כלפיהם. אני אעשה הכל בשבילכם עכשיו, אני מבטיח. בבקשה, בבקשה תתנו לי להישאר.
אבל אחרי כמה ימים מאושרים כאלה הם פתאום נעלמו ומצאתי את עצמי מעביר כמה ימים אצל איזה זוג אחר, ואחר כך עוד שלושה שבועות באותו בית שבהתחלה הייתי בו בכלוב אבל עכשיו השתדרגתי למלונה. מי ששמר עליי היה נחמד אליי מאוד ולימד אותי כמה דברים, וגם נתן לי תרופה שהבריאה לי את הפצעים. לא ידעתי מה קורה איתי, אבל בכל מקום ניסיתי להיות הכי טוב שאני יכול.
ואז, יום אחד זה קרה. אותו זוג שלקח אותי מהכביש, חזר ולקח אותי שוב לבית שלהם. אבל הפעם – הפעם הם הביאו לי מיטה. ושק שלםםםם של האוכל שאני אוהב. וצעצועים חדשים. וחטיפים! איזה כיפים החטיפים! למרות שבגללם אני מפליץ בלי שליטה ואז הם נגעלים ממני וזה מעליב.
אותו לילה שחזרתי איתם הביתה, הלילה הראשון שישנתי במיטה החדשה שלי – זו שהיא רק שלי, והיא לא כלוב ולא מלונה ולא של כלבים אחרים, אלא המיטה שלי – היה הלילה שבו ישנתי הכי טוב בחיי. הם נתנו לי לישון איתם בחדר שינה, קרוב אליהם. הייתי רגוע ומאושר כמו שלא הייתי מזמן.
ומאז אני איתם. הם כבר לא נראים מודאגים. הם כבר לא מהססים. הם אוהבים אותי מאוד, ונותנים לי לחבק אותם וללקק אותם ולשחק איתם. ואני אוהב אותם מאוד. איזה כיף זה להיות חלק ממשפחה.
אני, המיטה שלי, והצעצוע החדש שלי"זה הבית שלי עכשיו"
איך עושים ריקאפ של חודש וחצי לפוסט אחד? בראש שלי זה נשמע ממש מסובך, אבל אני אנסה בכל זאת, ולו רק לשם האתגר שבכתיבה.
נתחיל מזה שלפני חודשיים ויום עוד הכנתי את הקרקע לשחרור שלי, אחרי שהודעתי שאני משתחררת לכל מי שהיה רק מוכן לשמוע. אבל בצבא כמו בצבא דברים זזים רק כשאיזה תת אלוף מתערב, וכך יצא שלא סתם נשארתי בצבא, אלא קיבלתי תפקיד שממש רציתי, ואני מקודמת בדרגה. הקידום כמובן לא בא בחינם, ונאלצתי לעבור תחקיר בטחוני אינטנסיבי ומעמיק שנמשך מספר גדול מידי של שעות, ובמסגרתו התוודיתי על דברים ששכחתי שלא ידעתי שעשיתי. וואלה, אם רק הייתי יודעת כמה חשודות יהיו בעתיד כל ההרפתקאות שלי סולו בחו"ל, אולי הייתי שוקלת את זה שנית (במחשבה שנייה שקלתי, נהה, זה היה שווה את זה). אז אחרי שנחשדתי כמרגלת עברתי בהצלחה את התחקיר ונשלחתי לביצוע פוליגרף. במשפט אחד – לא מאחלת לאף אחד לעבור חוויה כזו. כאילו זו גם ככה סיטואציה מלחיצה, ואם את מפגינה לחץ או התרגשות – רואים את זה תוך מאית שנייה, ואז חושבים שאת שקרנית, ואז זה עוד יותר מלחיץ, ואז רואים גם את זה בפוליגרף, ואז בעצם בטוחים שאת שקרנית. ואז השאלות הולכות ומידרדרות לניסוחים ספציפיים יותר, חוקרים יותר, מעליבים יותר (האם את תמיד מסתירה דברים מתוך לחץ?), וכל מה שבא לי זה ספק להתפרץ על החוקר בכעס וספק לפרוץ בדמעות מתוך תסכול, כי אין תחושה יותר מסתכלת מאשר להרגיש שלא מאמינים לך בזמן שאתה דובר אמת.
אבל גם את הפוליגרף עברתי, אחרי שלוש שעות מורטות עצבים, ויצאתי משם כמעט בישירות לעבור את הדבר המרגיע והלא מלחיץ כלל הבא – ניתוח לייזר להסרת המשקפיים. עכשיו אחרי הניתוח שתי העיניים שלי מלאות בשטפי דם אימתניים, ואני נהנית לומר לקולגות שלי שעכשיו שעברתי את הפוליגרף בהצלחה אני מתפרעת על סמים קשים. אותם זה פחות מצחיק, באופן טבעי, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני בגימלים והם צריכים לגבות אותי כשאני לא נמצאת.
הניתוח עבר בהצלחה יחסית, אני מניחה, למעט תופעה מציקה במיוחד בעין אחת – מריחה של אור מלאכותי. זה ממש מציק, כמו להסתכל דרך עדשה מלוכלכת כל הזמן ולא להיות מסוגלת לנקות אותה. אני מקווה שזה ישתפר ויעבור במהרה.
עוד דבר שעבדתי עליו בחוזקה בחודשיים האחרונים היה קידום רעיון שלי בתוך הצבא וכמאמנת אישית – הצגתי לאותו תת אלוף שדאג שאקבל את התפקיד שרציתי את הקונספט של אימון אישי, ואיך זה יכול להיות מהפכני בתוך ארגון צבאי היררכי ונוקשה. ולמרות ש-כל- המפקדים שהצגתי להם את זה בדרך לא תמכו במיוחד (חוץ מאחד שלא התנגד אבל גם לא דחף) – התת אלוף הזה עף על זה רצח, כל כך עף על זה שהוא החליט לקחת את זה שלב אחד קדימה, ולשלוח כל שנה 15 קצינים ללמוד את הקורס שלמדתי על חשבון הצבא, כדי לייצר צוות של מאמנים בלהק. ובנוסף, הוא הורה לי להתחיל בפיילוט אימון של 5 קצינים בתור התחלה, כדי לבחון תוצאות והשפעות. הוא גם הזמין אותי להציג את זה בפורום אל"מים שתחתיו (10 אלופי משנה שאחראיים על יחידות גדולות), כדי לשמוע את דעתם ולגרות אותם לשלוח קצינים שלהם. כמובן שבדיון כולם הנהנו בחיוך ותמכו, אבל מה שקרה אחר כך בפועל היה קצת שונה. אחת מהן, זאת שאחראית על כוח האדם ושקיבלה את המטלה לעזור לי להוביל את זה, החליטה להתמהמה עם ביצוע הפיילוט במידת האפשר תוך ידיעה שמאוד בקרוב אני עוברת תפקיד ואם זה ימרח יותר מידי אז לא אספיק לבצע את הפיילוט. אחרי כמה תחלופות מסרים איתה הבנתי שהיא כנראה שמחה לנכס את הרעיון הזה לעצמה, מה שאולי לא היה אכפת לי יותר מידי אם לא הייתי זקוקה לפיילוט הזה כדי למלא שעות אימון לסטאז' שלי.
לצערי לא ניצחתי בקרב והפיילוט טרם התחיל. מיד אחרי סוכות (סוף אוקטובר) אני אמורה לעבור תפקיד אל מחוץ לחיל האוויר, אבל עדיין אהיה בקריה אז קיימת בי תקווה שכן אצליח לתפור את זה איכשהו גם מבחוץ.
עוד דברים מרגשים שקרו לי לאחרונה היו שאחי הבכור חזר מהמערב הרחוק אחרי שלא היה בארץ (וכמעט לא דיבר איתנו) 8 חודשים, אחותי סיימה את התואר שלה בשעה טובה אחרי כמה שנים לא קלות בכלל, ואני הספקתי לדפוק חלקה אלגנטית עם קורקינט חשמלי בתל אביב ולצלוע איזה יומיים. אבל גם הזמנתי עם רועי שלי כרטיסי טיסה לויאטנם, ואנחנו טסים עוד חודש בדיוק! לא לפני שנעצור בכרתים לסופ"ש ארוך במיוחד (על ראש השנה) כדי לנוח קצת לפני החופשה. צריך.
והדבר האחרון הסמי-מרגש שקרה לי לאחרונה הוא מן דיאטה שהתחלתי, לא יודעת עד כמה זה נחשב דיאטה כי אני עדיין אוכלת את כל השיט שאני אוהבת (שוקולד, גלידה, סופלה) אבל מרזה. אמנם לא מרזה 5 קילו בשבוע אבל כן יורדת בקצב בטוח, איטי ונעים. זה קרה כי פרגנתי לעצמי עם בדיקת קקי של דייטו שממפה את מצב החיידקים במעי ואומרת לך דרך אפליקציה מה הכי טוב וקל לגוף לאכול ולעכל, כך שרמת הסוכר בדם תישאר יציבה ולא יהיו נפילות. ככה אני יותר עירנית לאורך זמן, עם פחות חשקים לא נשלטים, והשובע מתמשך בצורה נינוחה וארוכה יותר. זה כל כך נחמד שאפשר לקבל באפליקציה ציון לארוחה שאני אוכלת על בסיס המרכיבים שלה, שהתחלתי לשחק איתה עוד ועוד ולהמציא לעצמי מתכונים נחמדים שטוב לי לאכול. והחלק הכי טוב הוא (חוץ מההרזיה) זה שאני לא היחידה שנהנית מזה, גם רועי זוכה מידי פעם למלא פיו בכל מיני מטעמים שאני מצליחה להכין.
איכשהו, כמעט כל קיץ קורה שחודש אוגוסט הוא החודש המאתגר ובו זמנית המספק ביותר שלי לשנה. אני עוד זוכרת את אוגוסט הקודם, שבו הספקתי גם לעזור לאמא שלי לעבור דירה, גם ללמד תלמיד לבגרות, גם לטוס עם רועי פעם ראשונה לחו"ל וגם לעבור איתו דירה.
ובזאת מסתיימים עדכוני חודש אוגוסט, בברכת חודש ספטמבר נעים ומוצלח לכולם 🙂
המון פעמים יוצא לי להרהר עם עצמי בכל מיני סוגיות, לאו דווקא כי אני חושבת עליהן באופן אקטיבי, אלא יותר כי הן צפות מולי ברגעים מסוימים בחיים, ולא נותר לי אלא להרהר בהן, ובדר"כ אם זה הרהור טוב (כזה שבקצהו יש איזו תובנה נחמדה ששווה לחלוק) אני מחליטה בליבי – אני אכתוב על זה בבלוג.
זה קצת כמו לגלול בפיד של הפייסבוק סתם מתוך שיעמום, ואז להיתקל באיזה סרטון-מתכון מגניב של טייסטי, לחשוב עם עצמי רגע אם שווה לי להכין את זה משיקולי טעם מול קאדר, ואז להחליט בליבי – אני אכין את זה מתישהו, ולשמור את הלינק.
אבל איכשהו, הדברים האלה כמעט אף פעם לא קורים. זה כמו אלו שביננו ששומרות (כן, שומרות) את הבגדים שכבר קטנים עלינו בארון, מתוך תקווה לחזור ללבוש אותם כשנרזה. "חבל לזרוק, אני רק צריכה להרזות קצת ואני אוכל ללבוש את זה שוב", מוכר נכון?
אבל בפועל, כשאנחנו מרזות, מה הדבר הראשון שנרצה לעשות? ללכת להתפנק בבגדים פאקינג חדשים ובאופנה, ברור! רזינו, מגיע לנו! אז בעצם, מה הטעם של לשמור את הבגדים הישנים?
מה הטעם של לסמן מתכונים של טייסטי ששכחנו מקיומם ברגע שהמשכנו לגלול הלאה בפיד?
ומה הטעם שלי בלומר לעצמי "הא, זה משהו שיכול לצאת ממנו פוסט נחמד, אני אכתוב על זה בבלוג", ואז אחרי חצי שעה לא לזכור שמץ מהתובנה שאפפה אותי?
זה כנראה הפער האירוני ביותר בין המציאות לדמיון. "החיים על פי" כמו שאנחנו רואים אותם בראשינו, ובהם אני עומדת שמחה ורזה בבגדיי הישנים מהתיכון, מבשלת מתכון של טייסטי בהפתעה לבן זוגי וזה יוצא לי סקסי בדיוק כמו בסרטון, וגם המטבח המאובזר נראה בדיוק אותו דבר, וכל זה תוך כדי שאני כותבת פוסט סמי-פילוסופי דמי-ריאליסטי שבוחן את השקפת העולם של דור הYY שאוהב להשתכר עם קוקטיילים זולים במקום לעבוד. (ככה נראה לי השילוב של האותיות YY, כמו שתי כוסות קוקטייל צמודות, אבל גאד זה כזה הורס את הגאג כשאני מסבירה את זה)
ולעומת זאת המציאות, שאינה שמחה כמו "החיים על פי" אלא יותר כמו "החיים על פי הטבעת", ולא בקטע טוב של כותרת ספר על נישואים מוצלחים.
והפער הזה, בין הדמיון (להלן: "החיים על פי") ובין המציאות (להלן: "החיים על פי הטבעת") הוא מקור כל התסכול. חדי העין מבינכם ודאי יזהו שלמעשה מקור כל התסכול הוא הפער בקיומה של הטבעת. אז כן גברים, קחו זאת לתשומת ליבכם. אההמ חוץ ממך מאמי, אני לא לחוצה בכלל, בכלל – השמלה הלבנה שקניתי לפני חצי שנה תחכה בסבלנות בארון 😉
(הנה עכשיו הוא נלחץ, סבתא שלי תהיה גאה בי)
אבל רגע של רצינות – בגרסת החיים על פי הטבעת, אנחנו למעשה חיים רק שמץ מהחיים שאנחנו רוצים באמת. כמו להביט אל נוף מרהיב מבעד לחלון, שאנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו, אבל פתאום נסגר הוילון וכל מה שאנחנו מצליחים לחוות ממנו זה רק דרך חרך צר. וזה מתכון מדהים לתסכול. כל הזמן תחושת פספוס. כל הזמן לכעוס על הוילון, ולקנא בציפורים שעפות בחוץ.
וואלה, לא פתרתי את החידה. אני לא יודעת מהי דרך הקסם לעבור לגרסת החיים על פי, ועד אז אני נאלצת לקנות בגדים חדשים במידה 42, להמשיך לחפש מתכונים או להמציא מהראש כל פעם שאחשוב מה לבשל, ולהמשיך לאלתר פוסטים בבלוג.
אבל אתם יודעים מה? בסוף, בתכלס, למרות שלא זכרתי על מה רציתי לכתוב – עדיין יצא לי פוסט כיפי ומעניין. ולמרות שלא הכנתי בסוף את המתכון ששמרתי מטייסטי – המצאתי משהו מהראש ויצא לי טעים והייתי מבסוטה על עצמי לאללה. ולמרות שעליתי למידה 42 – אני נראית בבגדים שקניתי פיצוץ ומרגישה בהם נהדר, נוח, וסקסית.
ואז קצת פחות מוחמץ לי בלב 🙂
אז מקווה שנתתי קצת חומר למחשבה, מקווה שלא תתחילו לשרוף פה וילונות, והכי חשוב שתזכרו – הפער הוא בטבעת!
שלשום קרה לי דבר נפלא. מסוג הדברים שחולמים עליהם בתור פנטזיה, שהלוואי שיתגשמו… או מסוג הדברים שפספסתם בטיפשות, והייתם מוכנים לשלם המון כדי להחזיר לאחור את הזמן ולתת לעצמכם סטירת התעוררות כדי לא לפספס.
זה קרה לי עם הבלוג שלי בישראבלוג. 12 שנים של כתיבה, 2005-2017, שחשבתי שגיביתי לפני שהורידו את האתר מהאוויר, פשוט נעלמו. אולי הזיכרון שלי לגיבוי היה תלוש מהמציאות, אולי חלמתי את זה, אולי אני פשוט סתם לא מוצאת איפה שמרתי את זה (כמו שמחביאים כל כך טוב משהו כדי שלא יאבד, עד שלא מצליחים לזכור איפה זה הונח מלכתחילה).
קשה לתאר את התחושה שליוותה את ההבנה שזהו, זה הלך, ואין איך לשחזר. אולי יש איך לשחזר, אבל זה לא בטוח, וזה עולה ים כסף. וזה ביאס אותי כל כך שהעדפתי פשוט לא לחשוב על זה. ואז הלכתי עם רועי לאיזה יריד ספרים של אנשים שהם די כמוני, שלקחו כמה גיבובי מילים ושמו להם כותרת והדפיסו את זה בבית דפוס ועכשיו יש להם ספר, ושם אמרו לי – אם יש לך חומרים, תאגדי אותם לכדי ספר. נעזוב שנייה את הספקות העצמיים שלי באשר ל"מי בכלל ירצה לקרוא את זה", כששמעתי את זה היתה לי בלב צביטת החמצה קשה.
לא נורא, there's more where that came from, עודדתי את רועי כדי לעודד את עצמי. אבל משהו בתוכי ידע שאלו שנים של אותנטיות, מילים שנאמנות להווה של אז ולא להווה של היום, שחכם ושיפוטי בדיעבד.
וכשחזרנו הביתה, בפעולה שמערבת בתוכה יאוש ותקווה בו זמנית, לחצתי שוב על הקיצור דרך לישראבלוג. והאתר עלה!!! אחוזת אמוק התחלתי לגבות את הבלוג, כל שנה בפני עצמה, והפעם העליתי את כל תיקיית הגיבוי הזו לדרייב, שתישמר שם לנצח נצחים. ואיזו תחושה טובה זו היתה, מן תחושה שניצחתי את החיים, את העולם, שיכתבתי את ההיסטוריה.
אני שמחה 🙂
וסביר להניח שאטען לכאן, לוורדפרס, כמה שנים אחרונות של הבלוג הקודם.
קודם כל אני רוצה לפתוח בשאלה לכל משתמשי הממשק שקוראים פה – ואני מקווה שאני לא יוצאת יותר מידי נובית – אבל אני לא מצליחה לכתוב פה פוסטים בצורה נוחה, משום מה מקש backspace במקלדת לא עובד לי כאן ולא מוחק תווים, וגם החיצים לא מזיזים לי את הסמן ימינה שמאלה כמו שאני מנסה. משהו נדפק בממשק או במוח שלי? אנא הצילו.
אז בינתיים אני כותבת פה את הפוסטים כמו איזו סבתא בת 80 מאותגרת טכנולוגית בטיוטה במייל ואז מעתיקה לכאן, לפחות קופי פייסט אני יודעת לעשות, מזל שלמדתי בטכניון. (זמן טוב להזהיר שאם אי פעם תשמעו שתכננתי מטוס, אל תעלו עליו). אז אני פה עכשיו מתאמצת לכתוב בכל זאת בגלל שתי סיבות: 1. כי רועי ישן אחרי בערך 35 שעות ללא שינה ואני לא יכולה להפריע לו לנחור במיטה עם המזגן, בעיקר בגלל שהוא לא נוחר. 2. כי רציתי לשתף שתי תובנות שהגעתי אליהן לאחרונה בהיותי הרהרנית מתמידה בייחוד ברגעים שאני אמורה להתרכז בדברים אחרים.
אז את הדבר הראשון הבנתי בכלל בזמן כנס צבאי. אחי היקר שמשרת איתי באותו ענף ישב לידי בכנס, באולם עם מושבים די צפופים, ושמתי לב שהוא רכון למשענת היד של הצד שלי כל הזמן. ממש נצמד אליי בהתמדה מתמשכת, והיות ומדובר באחי ולא בגבר טיפוסי שאפשר לחשוד בו שתכף יגיד לי שיש לי משהו עצוב בעיניים, הנחתי שפשוט נעים לו בקרבתי ולכן הוא רוצה להיות קרוב אליי. אבל לפתע נזכרתי (איזו מילה ספרותית זו לפתע) שמצידו האחר יושבת מישהי עם פה ממש מסריח. אבל ממש. ברמה של חניכיים רקובות וצבע אפור-ירוק בחיבור של השיניים לחניכיים. בכל השיניים. אי אפשר לנשום כשהיא מדברת, ואלוהים ישמור אותנו כשהיא צוחקת. ואז קלטתי שאחי לאו דווקא רוצה להיות קרוב אליי – הוא פשוט רוצה להיות כמה שיותר רחוק ממנה! ואי אפשר להאשים אותו, המסכן. ואז פתאום הבנתי, שלפעמים יש לנו אשליה יומרנית שאנשים רוצים בקרבתנו בגללנו ובגלל מי שאנחנו. ולפעמים זה כל כך נחמד ונעים לחשוב ככה שאנחנו לא מעלים על דעתנו שאולי הם רוצים את קרבתנו רק בגלל שהם בורחים ממשהו אחר, וזה למעשה לא משנה אם זה אנחנו ששם או כל אחד אחר במקומנו. אנשים שבורחים מבדידות יתנחמו בזרועותיהם של אחרים ללילה ואף יותר, אבל אם הרצון להתרחק מבדידות זה מה שהביא אותם לשם, אז זה לא באמת משנה של מי הזרועות, נכון? והבנתי שאני צריכה לחפש בחיי את האנשים שנמצאים קרוב אליי בגלל שאני מדיפה ריח שושנים והם רוצים עוד מזה, ולא בגלל שהם מנסים להתרחק מהריח של הביוב שבחוץ. אבל גם כאלה יש ותמיד יהיו, והחוכמה היא לדעת לזהות אותם.
הדבר השני שהבנתי היה אחרי זמן מה של התבוננות. לפני שצ'יטה מתה לא האמנתי שהיא הולכת למות. לפחות לא כל כך מהר. אמרתי לאחותי, שבדיוק היתה בתקופת מבחנים, שהיא יכולה לבוא גם מחר אחרי המבחן לראות אותה, ושאין סיכוי שהיא תמות הלילה. והפתעה, היא אכן מתה בלילה. הופתעתי, כי חשבתי שהחיים הם עיקשים, ולא יוצאים כל כך בקלות מהגוף. אבל כשראיתי את זה קורה פתאום הבנתי כמה החיים הם שבריריים ונידפים. ולא הרבה זמן אחר כך, אמא שלי הביאה גורה חדשה. הגורה הזאת היא הדבר הכי היפראקטיבי שראיתי בחיי. והיא נורא הזכירה לי את צ'יטה של לפני 10 שנים ככלבה בת חצי שנה – טסה כמו טיל בכל רחבי הבית, כאילו היא מתאמנת לנצח את יוסיין בולט. כמה אנרגיה, כמה שמחה, כמה חיים. וכשחשבתי על זה מעט התחוור לי שגורים (וכנראה כל דבר אחר) כאילו נולדים עם כמות מסויימת של חיים בתוכם – בצורת אנרגיה – וכמו שעון חול לאט לאט זה דועך. כמו ילדים אנרגטיים שהופכים למבוגרים עייפים. החיים בתוכנו הם החזקים ביותר בהתחלה, ואז לאט לאט, בלי שאנחנו מרגישים, הם דולפים החוצה. והזמן להנות ולהשתמש באנרגיה החייתית הזאת הוא מוגבל. כי זה פשוט הולך ומתרוקן באופן טבעי עד שלא נשאר מזה יותר. ומתים. אז כן, לא חידשתי פה שום דבר בנושא הזדקנות והתעייפות, אבל הבנתי שאנחנו נולדים עם כמות סופית ומדודה של אנרגיה, שבהתחלה יוצאת כמו פצצת אטום ובסוף סתם shooting dust. (אני אומרת שהבנתי את זה כאילו זו תגלית מדעית מבוססת מחקרית ואמפירית, ולא כאילו זו הבנה בשנקל של פרחת אינסטגרם שקיבלה תובנה על החיים אחרי שעות של עודף שיזוף על החוף עם משקפי שמש עם יהלומים שהם בעצם זרקונים כי אין לה כסף ובגד ים שעשוי רק מהחוטים שנפרמו מבגד ים נורמלי אחר).
אז עד כאן מחשבות לסופ"ש,
אוהבתותכם
ובמיוחד את המעודד הצמוד שלי שעודד אותי היום בתחרות שחייה ולא פחד שלשם שינוי אני ארטיב אותו ולא ההפך 😉
פעם קראתי ספר שנכנס לי ללב – "הדרך", של קורמאק מקראתי. אמנם עברו מאז כמה שנים טובות, אבל יש משפט שלא יצא לי מהראש מאז שקראתי אותו לראשונה:
הילד – "יש דברים ששוכחים, לא?" הגבר – "כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח".
המשפט הזה הלם בי כמו סטירה על הפרצוף. אתם מבינים, אני מפחדת לשכוח. כשזיכרון זה הדבר היחיד שנותר, משמעות השיכחה היא להיעלם.
ועכשיו זה כבר כמעט 13 שנה שקרן חיה אצלי רק בזיכרון. זה מספר שקצת קשה לתפוס, 13 שנה? כשהיא נהרגה, לא יכולתי לדמיין איך ואיפה אהיה בעוד 13 שנה, בת כמעט 30. מה זוכרים אחרי כל כך הרבה זמן? עד כמה הזיכרון הוא עדיין מוחשי וחי, ומתי הוא מתחיל להתבלבל עם תמונות קפואות?
הפחד שלי מלשכוח הוביל אותי לכתוב את כל זכרונותיי ממנה במכתב, שנתיים אחרי נפילתה. היום בדיעבד אני יודעת שמזל שכתבתי אותו, אחרת בוודאות את רוב הדברים שם לא הייתי מסוגלת יותר לשחזר.
אנחנו שוכחים מה שאנחנו רוצים לזכור. ולפעמים הזיכרון מציף כל כך הרבה געגוע וכאב, שזה קצת סבל להישאר בו ולהתייסר על מה שכבר אין, ועם זאת מפתה ומפחיד בו זמנית להישאב ולשקוע בתוכו.
ועדיין אחרי כל השנים האלה, כל צפירה וכל אזכרה עדיין מעלות בי דמעות. כבר אין בי מחשבות של "מה היה אילו", אני כבר בהשלמה – והייתי מצפה שזה יתן מעט נחמה, אבל מסתבר שלא כך הדבר. מה שמנחם אותי באמת זו הידיעה והוודאות שקרן השפיעה עליי בגיל כל כך קריטי ובזמן שהייתי כל כך צריכה, כך שהיא פשוט נשארה חלק ממני. נכון, אני כבר לא אותה ילדה שהייתי, ואני כבר חזקה יותר, עצמאית יותר, בנויה יותר. ובתוך כל זה, קרן הפכה להיות חלק מהאישה שהפכתי להיות. וכך זה ישאר.
מהפה שלי למרשתת 