האח הגדול

השבוע נשלחתי להשתתף בתהליך מיוני עתודאים לקצונה. כמה חבר'ה טריים ורעננים שעכשיו סיימו את הלימודים (מצחיק, כשאני סיימתי את הלימודים הרגשתי שחוקה ומותשת, לא יאומן כמה רעננה וטרייה תכלס הייתי ביחס להמשך השירות שלי, במיוחד שירות החובה). היה נחמד להסתכל עליהם – הבנים עם השיער המגודל והפרוע, זיפים בכל מיני אורכים, לאו דווקא שווים 0_0, והבנות עם לקים בכל מיני צבעים, תכשיטים אינספור בכל מיני חורים יצירתיים בגוף, וכמובן – שיער פזור לרווחה, אחח כמה אני מתגעגעת לשיער פזור לרווחה. ועוד לא התחלתי לדבר על הססגוניות שבבחירת בגדים בכל בוקר. געגועים קשים.

תפקידי בכוח היה לתצפת על העתודאים הצעירים בזמן שהם מבצעים משימות אכזריות שאני מטילה עליהם לבצע. נשמע טבעי בשבילי, נכון? בואו שבו ותתווכחו את מי צריך להכניס בזמן הפצצה גרעינית למקלט שיש בו מקום מוגבל, ואתם צריכים לוותר או על פעוטה חולה או על איש זקן אך חכם מאוד. ואז אני יושבת וצופה בהם, בדיסטנס ששמור רק לקצינים המתנשאים ביותר, ומנתחת את הדינמיקה בינהם. עכשיו תשאלו, מי שמי לדעת בכלל? מה לי, מהנדסת בלויה של מטוסים מתרסקים, ולניתוח דינמיקות קבוצתיות? למה שלא נשאיר את זה למאבחנות פסיכוטכניות?

פייר, אין לי מושג למה. ההסבר היחיד שהצלחתי לקבל לנושא הוא בצורת יום הכנה שאמור ללמד אותנו איך להיות פסיכולוגים תוך 5 שעות. לא הצלחתי לקבל הסבר מניח את הדעת למה שיסמכו על חוש השיפוט שלנו, שחוץ מהיותנו קצינים (בקריה, כן?) אין לנו שום ידע מקצועי מקדים בניתוח התנהגויות בני אדם. ונוציא רגע את זה שלמדתי אימון אישי כי זה לא היווה פקטור בבחירתי, ולמעשה אף אחד שם לא ידע על זה בכלל. וגם זה כשלעצמו לא אמור לשים אותי בעמדה המאבחנת.

אבל בצבא כמו בצבא היגיון לחוד והחלטות לחוד. רצה הגורל ולי יש תחביב להציב בני אדם בכל מיני מצבים מאתגרים ואז לבחון את תגובתם, אז לא יכולתי לסרב. כך מצאתי את עצמי מתייצבת ב-8 (!) בבוקר בטכני בחיפה, זוללת כמה עוגיות צבאיות כדי לא להירדם בזמן שאני מחכה שנתחיל. אם היה יושב מולי צייר או במאי שהיה רואה אותי באותו רגע הוא בוודאי היה מתאר אותי כעוגיפלצת בזמן שהוא זולל עוגיות בשתי הידיים בו זמנית ומשפריץ פירורים לכל כיוון.

הגעתי לכיתה עם 10 עתודאים צעירים ומנומסים להפליא. אני אף פעם לא מצליחה להחליט האם מישהו הוא מנומס להפליא או פשוט מפוחד קשות. זו סיטואציה מעט מלחיצה, אני מבינה את זה, כי שומרים להם על עמימות ואי וודאות לגבי היום הזה, ומי לא אוהב וודאות? ואז נכנסת אחת עם פירורים על הפה ואומרת להם בוקר טוב, תסתדרו ב-ח' ותעשו לי הקשב. סתם, לא אמרתי את זה, אבל היה יכול להיות סופר מצחיק אם כן.

וזו בדיוק הנקודה. עברו לי אינסוף תרחישים בראש שיכולתי לבצע בגבולות המותר ל-10 העתודאים האלה, רק בשביל לשעשע את עצמי ממבוכתם. יכולתי לעשות בהם ככל העולה על רוחי בגבולות גזרה מסוימים. לדוגמא, הייתי צריכה לחלק אותם לזוגות כדי להציג בפניי דיבייט, שאני נותנת להם את הנושא ואני גם מחליטה בשבילם מי מייצג איזו עמדה. וקיבלתי מבעוד מועד בנק של נושאים שעומדים על סדר היום כמו עונש מוות, המתת חסד, ניסויים בבע"ח וכו'.

והיה שם איזה עתודאי דתי חובש כיפה וציציות ששיערתי שהוא כנראה מתנחל. אני מניחה שהוא יכל היה להיות בחור חביב אם הוא לא היה זורק כל הזמן הערות על כמה עתודה זה לא טוב ועושה צחוק כל הזמן מכל היום הזה. זה לא הפריע לי במיוחד, אבל הדחף שלי היה לקחת את הבחור הזחוח הזה ולהציב אותו בפני אתגר אמיתי ולראות איך הוא מתמודד. דגדג לי בלשון לבחור עבורו דיבייט של "שחרור מחבלים תמורת שבויים" ולייצג את העמדה בעד. מה זה דגדג לי, בער לי. והיו לי כמה דקות להתלבט בנושא. התבוננתי בו ובחיוך הזחוח שלו ותהיתי עד כמה זה מוסרי לעשות דבר כזה. מצד אחד, אני שם בשביל להציב בפניהם אתגרים ולבחון איך הם מתמודדים איתם, ומצד שני אני משתמשת בסוג של ידע מוקדם שיש לי עליו כדי להציב בפניו מכשול. ידעתי שבאותו רגע זה אולי ישעשע אותי מאוד אבל במבט לאחור ידעתי שכנראה לא אחוש שלווה עם מה שעשיתי. ואני שונאת כשאין לי שלווה בלב. וגם, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה – אם זה היה אחי הצעיר עכשיו במיונים, ומישהו היה עושה לו את אותו דבר, איך הייתי מרגישה עם זה? וידעתי שהתשובה היא לא. אל תעשי את זה.

אז סיפקתי לעצמי פשרה ונתתי לו דיבייט של נושא "המתת חסד", לייצג את עמדת הבעד. הוא מעט התבלבל ושתק למספר רגעים, אבל בסופו של דבר התאושש מזה יפה והצליח לתת כמה טיעונים שגם מייצגים את עמדת הבעד וגם מייצגים את אמונתו ("זכותו של אדם לבחור"). וואלה, אם רק היה לי בבנק הנושאים נושא של "נישואים חד מיניים". זה היה יכול להיות מעדן.

אז הנה אני, עתודאית קצינה בלה שלא מצליחה לשמור על דיסטנס כראוי, ומשחררת נחרת צחוק בכל פעם שאחד המועמדים עושה / אומר משהו דבילי או אומר הערה צינית. הצלחתי להתעלות, אני חושבת, מעל הדחף להיות ליטרלי "האח הגדול" שכל מטרתו היא להתעלל בבני אדם באמצעות דינמיקות בינהם על מנת לייצר שעשוע להמונים ובכך להביא רייטינג. וואלה אני מבסוטה על עצמי. יש רק בעיה אחת – עכשיו רוצים להביא אותי שוב למיונים כאלה.

המקום הבטוח

והיא שאלה אותי את אחת השאלות הקשות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה,

"תארי לי מצב כלשהו בילדותך שבו הרגשת שקטה לחלוטין, מוגנת ובטוחה."

שתקתי. שתקתי ארוכות. שתיקתי התארכה למימד לא נעים, כזו שגורמת לתהייה האם בכלל הבנתי את השאלה. "הייתה תקופה, בגיל 20…" ניסיתי לומר, אבל היא התעקשה – "לא. מילדותך."

הבטתי בה בחוסר אונים ולא ידעתי מה לומר. אני מניחה שיש אנשים שבשבילם זה קל, הם תוך שנייה שולפים אינספור דוגמאות. אבל כל מה שקרה לי באותו רגע, היה ריצוד מהיר של ציר הזמן של חיי, כמו מן סרט ישן שמריצים קדימה, רואים תמונות חולפות מהר ללא קול, ועדיין אפשר להבין מה קורה בהן. אני צריכה תמונה אחת, אמרתי לעצמי במאמץ, רק אחת.

לא נהניתי מתהליך החיפוש. זה לא היה לי נעים. ידעתי שהשאלה אמורה להביא אותי למצב תודעתי של רגיעה כלשהי, של זיכרון מנחם ומרגיע מהילדות. אבל לרגע חזרתי להיות אותה ילדה, מתפתלת במבוכה כששואלים אותה אם אפשר לבוא אליה הביתה. מנסה לחשוב, מנסה להמציא. מתרגלת שקרים. מתרגלת ביטחון מזויף. מתרגלת אשליה.

ואז ציר ילדותי נעצר על תמונה אחת. כל כך ישנה שלא הצלחתי לזכור מאיזה גיל, ואם הייתי בגן או כבר בבית ספר. זכרתי את המיטה הרחבה והישנה, שפעם היתה מחסן לצעצועים ואז הפכה למיטתי, או בסדר ההפוך, אני כבר לא זוכרת. המיטה שהיתה צמודה לחלון המרפסת האחורית, עם התריסים שתמיד היו חצי פתוחים, מאפשרים לאורות פנסי הרחוב לחדור לחדר. המיטה שתמיד ישנתי בה על הבטן, כי הייתי משוכנעת שאם אשן על הגב יבואו זאבים רעים לטרוף אותי. כי על הגב הרגשתי חשופה, ועל הבטן הרגשתי מוגנת ובטוחה.

מוגנת ובטוחה.

ואת אבא שלי מגיע אל החדר. ושר לי שיר ערש כדי להרגיע ולהרדים אותי. אבא שלי לא זמר דגול, ולכן היה חוזר על הלחן של "נומי נומי, ילדתי, נומי נומי נים. נומי נומי מתוקה שלי, נומי נומי נים". ואז היה חוזר שוב ושוב על השורה השנייה, ומחליף את המילה מתוקה בחמודה, חכמה, אמיצה. אם לא הייתי נרדמת אחרי כמה זמן והיו נגמרות לו המילים, הוא היה מתחיל לחזור עליהן מהתחלה בלופ. הוא מעולם לא התייאש. ואני, עקשנית וסקרנית וחובבת מחמאות שכמותי, הייתי מחכה כל שורה בציפייה לגלות איזו מחמאה אקבל ממנו עכשיו.

ולפעמים, כשהוא היה רוצה לפנק אותי במיוחד, הוא היה מתיישב לידי על המיטה ומלטף את פניי עד שהייתי נרדמת עמוקות. אני זוכרת כמה מחוספסות היו אצבעותיו, ידיים עובדות של טכנאי והנדימן, ועם זאת כמה עדין היה מגעו. מעולם לא הצלחתי להחזיק ערה יותר מחמש דקות כשליטף את פניי, וגם זה בהגזמה. והרגשתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי ככה, עכשיו כשהוא לידי, מלטף אותי ושומר עליי עד שאירדם.

הייתי מוגנת ובטוחה.

הרמתי חזרה את עיניי אליה, וראיתי אותה מתבוננת בי בציפייה. נו? עיניה שאלו אותי. מצאת כבר? ואני, מתחת לשולחן, לחצתי בעוצמה את אצבעותיי אלה כנגד אלה. כן, עניתי לה, כשאבא שלי בא להרדים אותי. וידעתי שלא אוכל להוסיף מילה נוספת בנושא בלי להרגיש מחנק בגרון, בלי להעלות דמעות בעיניי.

והבנתי שתמיד היה לי מקום בטוח. אותו מקום אליו הייתי הולכת כדי להסתתר, או כדי לבכות, או כדי להתאושש מהכאב. אליו הייתי הולכת כדי לשכוח חוויות רעות, או כדי לסיים את היום ולפעמים אפילו לשכוח שהוא בכלל היה. והמקום הזה נשאר איתי עד היום, וקורא לי לחזור אליו בכל פעם שאני חווה כאב עז או מצוקה רגשית עמוקה. אני תמיד יכולה לשכב על הבטן, להתכסות עד האוזניים בשמיכה, ולדעת שהזאבים לא יבואו. ושעוד מעט אשקע בשינה מנחמת, ורק עוד קצת ואפסיק להרגיש את הכאב.

וכמו פה, בגיל לא כל כך רחוק מהזיכרון שלי, באיזה מלון באילת אחרי נסיעה ארוכה. עיניי מחפשות רק שקט, נחמה וביטחון. והדובי, שהיה החבר הכי טוב שלי באותה תקופה.

מוגנת ובטוחה.

קצת מוזר שאני כותבת את זה כאן, אבל אני מתגעגעת לישראבלוג. הממשק הדבילי והלא חכם שכל כך אהבתי לקלל, פתאום חסר לי קצת. יש בזה משהו נוסטלגי, באתר ישן ולא מתוחזק שרק קהילת מוזרים שרדה בו מעבר לשנת 2005. לפעמים אני עוד מבקרת באתר, בניסיון להתעדכן אחרי אלו שנהגתי לעקוב אחריהם שם, ועוד ממשיכים לכתוב שם. ברגעים כאלה אני שואלת את עצמי אם אני מתחרטת שפתחתי בלוג חדש כאן, וזה קצת קשה כשזה נוגד את האג'נדה שלי להשתדל לא להתחרט על החלטות שקיבלתי.

בכל אופן החשמל באצבעות חזר, ואני כאן כדי לפרוק. הבנתי עכשיו שקצת שכחתי מי אני. נזכרתי ששכחתי (??) שהבטחתי לעצמי לא מזמן הבטחה. ושאני לא מקיימת אותה כלפי עצמי. זה צף בי כשקראתי את הפוסט הזה שכתבתי אחרי שחזרתי ממקסיקו, ועד היום מעביר בי צמרמורות מהקריאה שלו. זה מדהים כמה מלאת השראה חזרתי, עד כדי כך שהתיישבתי לכתוב במדויק את התחושה, ולגרום לזה שהיא תצליח לחזור אליי רק מקריאה של המילים האלו.

ואולי זה לא מקרה שקראתי את זה שוב דווקא עכשיו. אני מרגישה שאני נמצאת בצומת דרכים גדולה בחיים שלי, ואין יום שאני לא חושבת על ההחלטה שאני עומדת לקבל. תמיד היה קשה לי לקבל החלטות גדולות (ובלתי הפיכות), ונדמה שעכשיו יותר מתמיד. זה קצת דומה להתלבטות האם "לזרוק לפח" מערכת יחסים של כמה שנים, שהקדשתי לה זמן רב משנותיי היפות ביותר, גדלתי והתפתחתי בה, למדתי והתעצמתי, אבל עכשיו היא לא מיטיבה איתי יותר. היא כבר קטנה למידותיי. האם עליי להישאר בה בכל זאת, מושקעת רק מעצם הזמן שהשקעתי? האם עליי להילחם כדי לתקן את המצב ולגרום לי להרגיש שוב מתאימה פנימה? או שעליי לצאת ולחפש מערכת יחסים חדשה, שהולמת את השלב בו אני נמצאת בחיים ובהתפתחות האישית שלי, ואת מה שאני צריכה?

ומה אם אני מפספסת פה משהו טוב? אין בחורה שלא חשבה את זה לפני שעמדה להיפרד מבן זוג כלשהו, במיוחד אם פעם כן היה לה טוב איתו. זה מרגיש לי כאילו הצבא הוא גבר נוח ומקבל, שלא דורש ממני יותר מידי (ואולי כאן הבעיה). כמו גבר בינוני כזה שמוכן להתפשר על בחורה שהיא רק בסדר, העיקר שתהיה שם מישהי שתענה על דרישות מינימליות. ובתמורה הוא מציע לי תנאים נוחים, ביטחון, יציבות ושקט, שזה כביכול הבסיס לכל מה שבחורה צריכה מהגבר שלה. כביכול. ואני – נושאת עיניי לשוק החופשי, לא מפסיקה לפזול לעבר המקומות המסוכנים, הלא יציבים, המאתגרים, ההפכפכים, הנועזים וחסרי הגבולות. אפילו התחלתי באופן סמלי קצת לבגוד בצבא כשהתחלתי לאמן, והאמת? זה מרגיש די טוב.

אבל המוח שלי קודח ועובד שעות נוספות. כל יום ריקני בעבודה רק מעצים את זה יותר, ואני לא יודעת אם זה מגלומני להגיד אבל אני מרגישה שלא נולדתי לעולם הזה כדי להיות בורג קטן במערכת. ואפילו יותר מזה – אני מרגישה שלהסכים להיות בורג קטן במערכת יהיה עלבון ליכולותיי. אני רוצה להיות מנגנון שלם עם המון גלגלי שיניים שעובדים יחד בסינרגיה מופלאה, אני רוצה להיות מערכת תופים שנותנת את הקצב לכל השירים היפים ביותר. אני רוצה להיות הקול שנותן השראה, אני רוצה להיות החום שמעניק ביטחון ואהבה, אני רוצה להיות הנוכחות המעצימה ועם זאת המכילה.

האם כל אלו הן רק מילים יפות, חלום צבוע בורוד? או האם באמת אצליח ליצור לי עולם שכזה?

ההתלבטות קשה, ובינתיים אני לא מתקדמת, תרתי משמע…

החיים שלי כקומדיה שחורה

אם הייתי כותבת ספר על החיים שלי, אז מעבר לכל האאוטינג המזעזע שכנראה הייתי עושה בו ליותר מידי אנשים, ניסיתי לחשוב מה היו החוטים המקשרים בעלילת חיי. אמא שלי תמיד אומרת שהיא קוראת רק ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות ודוקו בגלל שאין מוח אנושי שיכול לדמיין משהו מפתיע, מדהים, מזעזע, אכזרי והפכפך יותר מהחיים עצמם. היא לעולם לא תבזבז את זמנה בקריאת סיפור בדוי, טוב ככל שיהיה.

ויש שאלה שאני תמיד נורא רוצה לשאול אנשים אבל היא יותר מידי מוזרה, האם הייתם רוצים לכתוב אוטוביוגרפיה? יש אנשים מסוימים שאני חוקרת אותם על חייהם ואיך הגיעו למקום שבו הם נמצאים היום, אבל מקננת בי תחושה שאולי זו פנטזיה שאני חולקת עם עוד רבים אחרים. לכתוב ספר אוטוביוגרפיה על חיי, חושפני ופתוח, עוקצני וביקורתי, פגיע, רגיש ונוגע עד דמעות, קלישאתי לפרקים ואירוני להחריד. חוץ מהאאוטינג הנוראי שאעשה להמון אנשים יקרים לי (בלי שהם ביקשו זאת בכלל) יש גם את הקושי שבחשיפה העצמית.

אז בינתיים אני לא כותבת אוטוביוגרפיה, אבל אם כן הייתי כותבת, היא היתה ככל הנראה בנויה בצורה של קומדיה שחורה. כאילו יש איפשהו, באיזה מימד אחר ביקום, פאנל של יישויות שכל תפקידן עליי אדמות הוא לשחק בי, להתל בי וללמד אותי שיעורים. הן לומדות אותי ובוחנות את צעדיי, מגשימות באירוניה את משאלותיי. אם לגלגתי על מישהו אז הן ידאגו לשים אותי בנעליו. אם צחקתי על קלישאה אז היא תתגשם מאוחר יותר עליי. אם מתחתי ביקורת אז אקבל את אותה התנסות בדיוק בעצמי. הן משחקות עם הפחדים שלי ומאתגרות אותי כל פעם עוד קצת, אבל במקביל גם שומרות עליי מוגנת, ומידי פעם שולחות לי קורטוב של מזל בשביל עידוד מוטיבציה להמשך הדרך. אני עצמי לא מודעת אליהן ומקבלת את כל ההחלטות שלי בעצמי, אבל תמונת חיי נפרשת כמו מפת משחק מחשב שאותן יישויות אחראיות על עיצובו.

או בקיצור אם לעשות אמ;לק לעצמי, אני דמות סימס עלובה והאופרטור שלי הוא ילד תחמן וחכם עם קומץ רשעות קל, אחד שמידי פעם אוהב לעבוד על ההורים או לעשות ניסויים בג'וקים חיים.

אבל אני חושבת שאחכה עם כתיבת האוטוביוגרפיה לאחרי שאתפרסם בתור אישה סופר מצליחה, משפיעה, מעוררת השראה, עשירה כקורח, מנתצת הכוסות, משחררת הקצינות ואם הפומראנים.

לילה טוב 🙂

חלומות

אז לפני שלושה שבועות בערך סיימתי את קורס האימון האישי שעשיתי. אחרי 8 חודשים של לימודים ולפני 100 שעות סטאז', אני מתחילה להבין מול מה אני עומדת.

מצאתי לי מתאמן ראשון ועכשיו סוף סוף אני רשאית לערוך ניסויים בבני אדם באופן חוקי (ואפילו מפוקח). הפכנו את חדר העבודה בדירתנו היפה לסוג של קליניקה שלי, עם כיסא נוח ועם לוח מחיק ועציץ סמלי ותעודה על הקיר וכל הקלישאות הידועות. תמיד אהבתי לדבר עם אנשים על החיים אבל עכשיו זה מרגיש יותר רשמי כזה, וקצת מוזר שאסור לי פתאום להשתמש בשפה גסה, זה קצת לא טבעי.

אבל עם רעיון שהתבשל בראשי במשך כמה חודשים התמהמהתי (ככה כותבים את זה?) מלהתניע כי… מצאתי סיבות למה לדחות את זה. בתכלס, פשוט לא היה לי מספיק אומץ לבוא ולהגיד אותו בקול רם למי שצריך, וממש להניח אותו על השולחן.

אבל השבוע החלטתי שזהו, אני קופצת למים, ומשם נסתדר. ביימתי לעצמי בראש סצנה שבה הכל מסתדר בסוף לפי רצוני, וחזרתי עליה שוב ושוב עד שבמקום חלום היא דמתה יותר לזיכרון. וזיכרון הוא משהו שקרה לי ולכן הוא שלי. הוא וודאי. אז עם הוודאות הזאת יצרתי איזשהו נאום מעלית קצר וממוקד, עם תשוקה בעיניים, וקפצתי.

זה ממש כמו לקפוץ למים מגובה של 10 מטר. ככל שחושבים על זה יותר, כך קטן הסיכוי לעשות את זה. כך יש יותר זמן לפחד להשתלט ולשכנע אותי אחרת בעזרת תירוצים אינספור. זה קרה לי, ליטרלי. ומי כן מצליח לקפוץ? אלו שלא חושבים על זה. לא מסתכלים אפילו למטה. שלושה צעדים, אחת שתיים שלוש בום. קופצים. החלטתי שאני מפסיקה לחשוב וקופצת, ומדמיינת שוב ושוב את ההצלחה.

ולמרבה שמחתי נפרשה בפניי דרך. לא נתקלתי בדד אנד אלא בחיצים שמצביעים קדימה. התחלתי ללכת בדרך ואני ממשיכה ללכת בה, ובלב שלי מתנגן לו שיר כבר תקופה.

והנה אני, בערב שישי, חולמת על מה שעוד עתיד לבוא, או שאני עתידה לקחת. ויודעת שמרגע שהתחלתי ללכת, אני אמצא את הדרך.

בילי

והיום, כשאמא סיפרה לי על הכלב בילי, מהשיר של נורית זרחי, היא לחצה לי על כפתור.

איך זה שאת לא בוכה על צ׳יטה? היא שאלה. איך יכול להיות שלא כואב לך? חשבתי שלך יכאב הכי הרבה.

ואני, מהדקת שיניים עם סנטר רוטט, לא יכולתי אפילו לספר לה,

שהשיר על בילי היה תלוי מודפס בחדרי במשך כל תקופתי בטכניון, מספר בכמה שורות את אלפי התחושות שלא הצלחתי להסביר בעצמי. שתקתי. אמא כלל לא הבינה. צ׳יטה שלי לא היתה סתם כלבה, היא היתה לי חברת אמת.

היה לי כלב.
קראו לו בילי.
בילי שלי האובד –
כפתור לבנבן,
ועיניים של ילד,
היה לי ידיד אמת.
בילי שלי
לא היה סתם כלב.
הכל לו הייתי אומר.
דומם הסתכל בי מבלי לדבר,
היה לי פשוט חבר.
אמא אמרה:
"כלב זה כלב
ואל תיקח ללב".
אמא אמרה:
"יש הרבה כאלה.
על שטות שכזו ליבב?"
שתקתי, אמא כלל לא הבינה,
בילי שלי האובד,
בילי חמוד לא היה סתם כלב
היה לי ידיד אמת.

פרדוקס הכאן והעכשיו

הרהורים ותובנות תמיד מגיעים אליי ברגעים של שקט. בהפוגה מההמולה של החיים, העבודה, אפילו ה"רעשי רקע" של הפייסבוק. שמעתי הרבה אנשים אומרים שהזמן הפורה ביותר שלהם לתובנות ומחשיבות מגיע במקלחת, אבל לא יודעת, לי זה לא קורה – אני מאוד עניינית שם. טק טק טק סיימתי. ולא, אני לא מדברת על לסיים אהמ עם הדוש.

אין כל כך חוקיות לתנאים שבהם זה קורה לי, חוץ משלושה מכנים משותפים – השקט שבראשי, השלווה שבנפשי והסביבה שלא מטרידה אותי. זו כנראה הסיבה לתובנה האחרונה שהגיעה אליי, ברורה וחדה מאין כמוה, בזמן שצפיתי ברועי נרדם בשלווה תחת מגעי, מחכה עד שיצלול עמוק לפני שאקום מהמיטה ואלך.

אני שומעת לא מעט אנשים שמדברים על החשיבות של הכאן והעכשיו. להיות ברגע, להיות נוכח, לחיות את הרגע ואת מה שהוא מביא איתו. אני מסוגלת להבין את זה ולהסכים עם זה, חוץ מהקשיים שאני חווה בתור בחורה נוסטלגית אגרנית. ועצלנית ודחיינית וזללנית וגוזמנית, אבל זה בצד בעצם. כתפישה, אני מסכימה שהרגע ההווה הוא חשוב, כמו שהקלישאה האמריקאית הלעוסה-כמו-מסטיק-שיצא-לו-הטעם אומרת "ההווה הוא בעצם מתנה, בגלל זה הוא נקרא פרזנט, מאדהפאקה". אבל גיליתי שכל פעם שאני מנסה במודע להיות נוכחת ברגע ולחוות אותו במודעות גבוהה עד תומו, זה פשוט פאקינג קשה לי. זה כמעט מיידית מעלה בי דמעות.

לא היה לי הסבר הגיוני לזה (אני עדיין לומדת להכיר את כל הכפתורים שלי לפי חוברת ההפעלה המצורפת ששכחו לתת לי ביציאה מהרחם), הנחתי שאני פשוט אחת כזאת מוזרה, שתנאי פריצה בבכי עבורה הם בדיוק ההופכי לכל בחורה נורמלית אחרת. אבל היום, כשהסתכלתי עליו נרדם, שלו ובטוח (או משועמם) למגעי, הבנתי את הפרדוקס שלי לכאן ולעכשיו.

הרי עצם משמעות להיות נוכחת בכאן ובעכשיו, זה להבין שזה רגע אחד יחיד ומיוחד, שלא יחזור יותר. ואם לא אהיה מודעת אליו כאן ועכשיו לא אוכל לחוות את אותו רגע בדיוק בתנאים המדויקים האלו יותר לעולם. ואנחנו לא רוצים לפספס רגע כזה, נכון? אז הנה אני נוכחת, הנה אני מבינה ומודעת לעובדה שכל שנייה שעוברת לא תחזור, והנה אני מסתכלת על שעון החול שלי ומביטה בגרגרים נופלים. זה אומר שאני מסתכלת על כל גרגר שנופל ולא חוזר. אני נוכחת ברגע.

וזה האבסורד! הכאן והעכשיו מזכיר לי את הסופיות. באופן אירוני, הוא דווקא מזכיר לי את הזמן שעובר. הוא מזכיר לי לשמר ולהנציח כל רגע אפשרי במוחי בעל הזיכרון הדל, כי עוד רגע זה עומד להיגמר או להשתנות, ובסופו של דבר לא יהיה כלום בכלל. וזו הסיבה שזה מעלה בי דמעות.

כשאני מחבקת את אחד הכלבים האהובים שלי ומנסה להוקיר את הזמן היקר שבו אני איתם. כשרועי מזמזם או מזייף לו איזה שיר במיטה לפני השינה כשהוא במצב רוח טוב. כשאמא שלי עומדת במטבח ומבשלת לי במיוחד את האוכל האהוב עליי שלה. כשאני משחקת עם האחים שלי משחקי קופסא, כשאני מתייעצת עם אבא שלי ואוכלת את האוכל שלו. כל אלו יקרים לי מפז, ובכל פעם שאני תופסת את עצמי נוכחת כאן ועכשיו, מכה בי ההבנה שזה כאן ועכשיו שלא יחזור.

וזה פרדוקס מתעתע, כי בתכלס הרבה יותר קל לא לזכור להעריך את הרגע הזה כמו שהוא בהווה, אלא לקחת אותו כמובן מאליו ולהעריך אותו רק מתישהו בעתיד, כשניזכר אחורה למה שהיה בעבר. הייתי חוטאת בזה פעם הרבה עד שהחיים הוכיחו לי את שבריריותם. כחוט השערה, חזק ועמיד ונדמה שאי אפשר להילחם בו (במיוחד בניקוז של המקלחת), אבל בעצם עדין ודק ולמעשה לא נדרש הרבה כדי לחתכו.

לסיכום אצטט, "החיים הם אוסף של פרדוקסים, ומה אנחנו אם לא הבדיחות שנוצרות מהם." – נ. צונאמי

חם לי וקר לי

נראה לי שזה מסכם די טוב את התחושות שלי לאחרונה.

חם לי בכל הגוף, וכפות הרגליים שלי קפואות. כיף לי, עצוב לי. רגוע לי, לחוץ לי. אני מורעבת או שיש לי בחילה. צמאה ומיובשת או שהכל עולה לי. קשה לי להירדם ואז קשה לי להתעורר. אני צוחקת וצוחקת ופתאום בא לי לבכות. סך הכל אני מרגישה שהפכתי סוף סוף, אחרי כל השנים, לאישה אמיתית. כזאת שלא מצליחה להיסגר על מצב אחד, לא בטוחה מה היא מרגישה כרגע ולמה, ומשליכה את זה החוצה דרך אכילה או אסקפיזם מסיח את הדעת (סדרה, פאזל, ליטוף מדגדג סמי סדיסטי של הבטן של הבן זוג).

זו אני לאחרונה. לא מעט פעמים אני שמה לב פתאום שהנשימות שלי הפכו רדודות מידי, בחיי אני בקושי נושמת. הבטן שלי בקושי זזה, כאילו הסרעפת רדומה. ואז לוקחת נשימה אחת עמוקה לריאות, רגע לפני שאני חוזרת לכמעט לא לנשום שוב. ולפעמים פשוט אין לי אוויר. אני נושמת ונושפת והאוויר ריק מחמצן, לא מרווה אותי.

זו תקופה מבלבלת. אני נצמדת לשגרה ולמטלות היומיומיות, ועוצרת רגע כדי להגיד שכיף להקליד את המילה יומיומיות, כמעט כמו לנגן בפסנתר. אם רק הייתי יודעת לנגן בפסנתר באותה מהירות ודיוק כמו שאני מקלידה. מידי פעם אני נזכרת בצ'יטה. פלאשבקים קטנים, אם אני רואה כלב שמתנהג קצת כמוה או נובח קצת כמוה, מן ווהו כזה. ומידי פעם אלו פלאשבקים פחות נעימים, של הרגעים האחרונים שבהם היא מתה בתוך ידיי, מחובקת, מפרכסת את נשמתה החוצה בסבל מייסר. אני כבר הרבה זמן מרגישה שאני צריכה לכתוב את החוויה הזו החוצה. יש כאב קשה מנשוא בלראות את הכלב האהוב שלך מת די בפתאומיות, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגד זה. זו פעם ראשונה שאני חווה מוות של כלב, והייתי צריכה להיות חזקה בשביל המשפחה. ובשביל אח שלי שחפר את הקבר שלה בזמן שהחזקתי אותה, ממשיכה ללטף את הפרווה שלה למרות שהיא כבר לא שם כדי להינות מהליטוף שלי, רק כדי להרגיש אותה עוד קצת.

אבל אלו תיאורים קשים ואני קצת מפחדת לתת להם לצאת, וכאילו לחוות את הכל שוב מחדש. אז בינתיים אני מתעסקת בדברים אחרים, מניחה את העצב במקום שמור ובטוח איפשהו בצד, ומידי פעם ניגשת ומחבקת אותו קצת. מתישהו אני אחזור ואכתוב גם על החלומות המוחשיים עליה, ועל הסמליות המצמררת של הזמנים של מתי היא הגיעה ומתי היא הלכה.

עד אז אני נושמת ונושפת, נחנקת ומשתעלת, צוחה ובוכקת. חם לי וקר לי.

ברוכה הבאה לעצמך

שוב ההרגשה המוכרת הזאת בבטן, הפחד שמתעורר משנתו העמוקה ומרים את הראש, סקרן, לראות אולי הקרקע שוב פוריה בשבילו לחזור ולחיות בה. ולא סתם לחיות, לשלוט בה! לתת לכל שאר הדברים לחיות בצילו, באימתו, בפקודתו. וההרגשה היא של חוסר אונים. מה לא ניסית? להשתיק אותו, להחביא אותו, אפילו לחבק אותו ולנסות לעשות איתו הסכם שלום. אולי ככה הוא יניח לך סוף סוף. אבל נדמה ששום דבר לא עוזר – הוא יצור רעב, ומזמן לא נתת לו לאכול.

ומה אפשר לעשות? הוא יצור פרימיטיבי. לשלוט ולחיות או לסגת ולמות. לאכול מתי שרק אפשר כמה שרק אפשר, ולעולם לא לשקוט על המשמר. תמיד, תמיד לחכות שיגיע הטרף המתאים. ותמיד להיות בדריכות לצאת מהמחבוא ולהסתער.

היי פחד. אני כבר מכירה אותך ממזמן, אנחנו מכרים ותיקים. וגם אתה כבר מכיר אותי היטב, יודע לבוא לרחרח בין הסדקים כשהאדמה מתחילה לרעוד. כן, שם, עמוק עמוק בתהום החשוכה נמצא הבית שלך. לשם אתה רוצה להגיע, לאיפה שיהיה הכי קשה לגרש אותך משם. ומה בעצם אני רוצה ממך, זה הרי טבעי, כל אחד היה רוצה להיות במקום הכי מוגן בשבילו. ואני מרגישה את הרעב שלך, את הציפייה שלך, את הדריכות הבלתי פוסקת – מתי הסדק יהיה רחב מספיק כדי שתוכל לעבור בו?

ואני נלחמת. מנסה לייצב בכוח את האדמה שלי, לחבר במיטב יכולתי את החלקים. לא, אני לא נותנת לך להיכנס. לא היום. ולפעמים אני קצת מתעייפת, ונחה לרגע. אתה מזהה מתי אני אפאתית, מתי אין לי כוח להילחם, ואני רק לרגע רוצה לנוח. חבל שהמערכת יחסים שלי איתך היא לא כמו משחק שאפשר לעשות עליו פאוז לרגע כשמתעייפים מהקרב. לחזור לשחק מחר, אולי. אבל לא, יצורים רעבים לא נחים. הם אורבים.

ואתה חכם. אתה אורב לרגע של המנוחה, ואתה שולח יד. יד ארוכה, עם ציפורניים ארוכות וחדות, שורטות. אין לך פנים ואתה גם לא מוציא שום קול, ואולי בגלל זה אתה כל כך מפחיד. אתה מתגנב בשקט, היד שלך מנסה לתפוס משהו להיאחז בו. לפעמים היא מוצאת איזו חתיכת שורש של משהו שהיה פעם חי, אבל בגלל שהוא מת הוא מתפורר ומתפרק לך תחת ידך, ואין לך במה לאחוז. ולפעמים היד שלך מצליחה למצוא משהו חי, חזק, פועם ועיקש, ונאחזת בו. והו, כמה שזה כואב. האחיזה שלך חונקת, סוגרת, משתקת. פתאום אין לי אוויר, אין לי שליטה. אני רק רוצה לברוח, או להיכנע לך, או רק פשוט לחזור לנשום. אני כבר חלשה, אבל במאמץ גדול ועם יצר הישרדות אני לוקחת נשימה מספיק גדולה שמגרשת את האחיזה החונקת שלך, ולו לרגע. אבל אני יודעת שאתה עדיין שם, מחכה לפעם הבאה. ואני לא שקטה.

הו פחד. אנחנו משחקים משחק מסוכן, ואין לי צ'יטים. אנחנו חיים באירוניה, אתה ואני. כי כשאף אחד מביננו לא באמת יכול לנצח, המשחק הופך לריקוד. ריקוד נוראי, אבל ריקוד. ובינתיים אתה הוא זה שקובע את הקצב, ואני רק מועדת מגושמת תחת רגליך הזריזות.

אולי, אם ארקוד איתך מספיק זמן, ואם אצליח לחזור ולנשום כרגיל, אתה תתעייף ממני ותיסוג חזרה. עד הפעם הבאה.

אבל עד אז, אני רוקדת.

דקות אחרונות של 2018

חשבתי היום איך אני יכולה לסכם את השנה הזאת.

היא התחילה באיזה פאב חשוך ודי רעוע, בקיבוץ נידח בדרום שאיני זוכרת את שמו, במסיבת סילבסטר עמוסה באמריקאים מתנשפים ולהוטים, רוקדים באטרף כאילו חייהם תלויים בכך. כן, תגלית אכן היתה תגלית, ובסופו של אותו לילה חזרנו לישון באוהל הבדואי שחיכה אותנו יחד עם הגמלים. עם התחלה כזו, זו חייבת להיות שנה מעניינת, חשבתי לעצמי. ואוי כמה שצדקתי.

נקפוץ קדימה לאפריל, והכנס של טוני רובינס בלונדון. נתעכב רגע ביוני, כשהתחלתי לימודי אימון, ונמשיך קדימה ליולי, בו קרה הדייט ששינה את חיי. הלאה לאוקטובר, בו סיימתי תפקיד של 3 שנים ועברתי לתפקיד חדש, וכלה בדצמבר, שאיבדתי את צ'יטה האהובה שלי. לא מעט שינויים קיצוניים בשנה אחת. ובכלל בכלל בכלל לא מה שהייתי מנחשת שיקרה בה. לטוב ולרע.

אבל כמו בסרטים הכי טובים, העלילה צריכה להתקדם איכשהו. ואיך היא תתקדם אם היא לא תסתבך קודם? כן, העלילה הסתבכה. אחושילינג הסתבכה. עכשיו החלטות גדולות עומדות בפתח, יחד עם התמודדויות לא פשוטות. ואני? רק מבקשת את אותה משאלת יומולדת כמו בכל שנה, ורק מתפללת שהיא תתגשם.

אבל ממש אוטוטו מתחילה לה שנה חדשה, שיש לי תחושת בטן ממש טובה לגביה. אבל ממש. ואני מאוד מקווה שאני גם צודקת 🙂

בתמונה: הדייט שלא ויתר עליי גם כשהייתי סנובית

מעריב לנוער שלום, חבר שלי בעבודה אז התנשקתי עם בראוניז, זה נחשב?