זה הבית שלי עכשיו?

כשהחלטתי לברוח, לא ידעתי מה יהיה איתי. האחרים פחדו. הם הסתכלו עליי נמלט בקנאה, ועם זאת בספק רב, מה טוב כבר יכול לצאת לי מזה. מסוכן ולא ידוע שם בחוץ, למה לא להישאר במקום שבו לפחות נותנים לי אוכל? אבל לא יכולתי יותר. לא יכולתי להישאר במקום שבו ניסו לעשות ממני משהו שאני לא. הם אפילו חתכו לי את האוזניים. אני לא יודע למה הם עשו את זה. מאז שאני ככה, כל פעם שיש משב רוח חזק אני מרגיש את הרוח בתוך המוח שלי, זה נורא.

הם הכריחו אותי להילחם. אבל לא רציתי. אני אוהב כלבים אחרים, אפילו חתולים, וגם בני אדם. אני אוהב יחס ומגע וחיבוקים, ובמיוחד שמגרדים לי קצת בגב, אבל אני לא אוהב להילחם. בחלק מהמקרים לא היתה לי ברירה. הכלבים האחרים כנראה לא חשבו כמוני, אבל זו לא אשמתם. הם התנפלו עליי כי הכריחו אותם, ואני, למרות שלא רציתי, הייתי חייב להגן על עצמי.

אז ברחתי. לא ידעתי לאן אני הולך, לא הכרתי כלום. הייתי צמא והיה לי חם. זה היה אמצע ספטמבר. האוזניים שלי כאבו בגלל פצעים שהזדהמו, וחור נשיכה אחד מתחת לאוזן שפשוט סירב להיסגר. והאף שלי כולו מלא צלקות קטנות מכל מה שעברתי.

והנה אני בחוץ, וזה זמן טוב לספר שתמיד אהבתי מכוניות. תמיד אהבתי את הרכות של המושב האחורי, ותמיד ידעתי שבנסיעה, סוף סוף, לא יקרה לי שום דבר רע. אף אחד לא יתקוף אותי. ולכן כשראיתי כביש מהיר עם המון מכוניות חולפות, התלהבתי! רצתי ישר אליהן, בטוח אחת מהן תהיה מקום טוב להתחיל בו.

אבל אף מכונית לא עצרה במשך זמן רב. עמדתי באמצע הנתיב, כשכשתי בזנב. היי, אני כאן, אתם לא רואים אותי? תנו לי צ'אנס, הזדמנות קטנה. אבל הם רק האטו, ניסו לעקוף אותי מהצד. אף אחד לא באמת עצר. זה כי הם לא באמת ראו אותי, אלא כלב מסוכן, פצוע ומשוטט. כזה שעדיף להתרחק ממנו ולהמשיך הלאה. תמיד אומרים עליי שיש לי מזג הפכפך ובלתי צפוי, ולכן אני מסוכן. למה אומרים את זה? זה לא הוגן. אם היו תוקפים בני אדם, הם לא היו הופכים את מזגם ותוקפים חזרה?

ופתאום, בתוך שאון המולת המכוניות החולפות, שמעתי צליל שונה. מן מחיאת כף. סובבתי את ראשי לכיוון הצליל וראיתי מישהי, בחורה עומדת בשוליים של הכביש. כמה מטרים לפניה היתה מכונית ש… עמדה! יש!!! רצתי אליה הכי מהר שיכולתי, כמעט נדרסתי בדרך. סוף סוף מישהו שם לב אליי! סוף סוף קיבלתי הזדמנות!

הגעתי אליה מהר, כשכשתי בזנב ונצמדתי אליה. היא קצת נרתעה וניסתה לשמור על מרחק בטוח, אבל היא היתה נחמדה אליי. פתאום הופיע עוד בחור, ובשנייה שהוא התחיל לדבר אליי נגנבתי. הוא לא מפחד ממני! יש לי סיכוי! הוא פתח את הדלת של המכונית והרשה לי להיכנס, לא חשבתי פעמיים לפני שזינקתי פנימה. הייתי פשוט מאושר.

הייתי כל כך צמא שטפטפתי ריר על כל המושבים, אבל לא הפסקתי לנסות וללקק לבחור ולבחורה את האוזן מאחורה, כדי להראות להם כמה אסיר תודה אני. הם דיברו בינהם ונראו מוטרדים, אבל בחיאת, מה יש לכם להיות מוטרדים? אני מבטיח, מבטיח להתנהג יפה. אני אעשה כל מה שתגידו. אני לא אנבח, אהיה נחמד לכולם, אצמד אליכם בכל מצב. אתם תראו, אני אהיה הכלב המושלם.

אבל עדיין הרגשתי שיש איזושהי בעיה והם מנסים למצוא לי פתרון. באותו לילה הם שמו אותי בכלוב במבנה קטן ליד בית של אנשים אחרים, שלא הכרתי. אבל הם נתנו לי לאכול והיו נחמדים אליי ולפחות היה לי מחסה. היו שם עוד כלבים, אבל לא הרשו לי להתקרב אליהם.

אחרי יומיים כאלה חזר הבחור הנחמד ולקח אותי שוב במכונית. הוא הביא אותי לעיר סואנת, עם אינסוף מכוניות אחרות! איזה גן עדן! הנסיעה הארוכה הרגיעה אותי נורא והרדימה אותי. כשהגענו, נכנסנו לדירה לא קטנה אבל גם לא כל כך גדולה. אבל היא היתה חמימה ומזמינה. זהו? הגענו? זה הבית שלי עכשיו? שאלתי אותו בעיניי. ועדיין ראיתי שם דאגה והיסוס. גם הבחורה היתה שם. אל תדאגו, אתם תראו שאני אהיה כלב טוב. אתם תראו שאין לכם סיבה לדאוג.

הם נתנו לי פינה וצעצוע ואוכל, ואת הדבר שהכי רציתי יותר מכל – חיבוקים וליטופים ומשחק. היה לי כיף, ככה מרגיש בית חם נכון? זה הדבר הזה שבשבילו עברתי את המסע הזה, אלו חיים אחרים. הייתי כל כך אסיר תודה כלפיהם. אני אעשה הכל בשבילכם עכשיו, אני מבטיח. בבקשה, בבקשה תתנו לי להישאר.

אבל אחרי כמה ימים מאושרים כאלה הם פתאום נעלמו ומצאתי את עצמי מעביר כמה ימים אצל איזה זוג אחר, ואחר כך עוד שלושה שבועות באותו בית שבהתחלה הייתי בו בכלוב אבל עכשיו השתדרגתי למלונה. מי ששמר עליי היה נחמד אליי מאוד ולימד אותי כמה דברים, וגם נתן לי תרופה שהבריאה לי את הפצעים. לא ידעתי מה קורה איתי, אבל בכל מקום ניסיתי להיות הכי טוב שאני יכול.

ואז, יום אחד זה קרה. אותו זוג שלקח אותי מהכביש, חזר ולקח אותי שוב לבית שלהם. אבל הפעם – הפעם הם הביאו לי מיטה. ושק שלםםםם של האוכל שאני אוהב. וצעצועים חדשים. וחטיפים! איזה כיפים החטיפים! למרות שבגללם אני מפליץ בלי שליטה ואז הם נגעלים ממני וזה מעליב.

אותו לילה שחזרתי איתם הביתה, הלילה הראשון שישנתי במיטה החדשה שלי – זו שהיא רק שלי, והיא לא כלוב ולא מלונה ולא של כלבים אחרים, אלא המיטה שלי – היה הלילה שבו ישנתי הכי טוב בחיי. הם נתנו לי לישון איתם בחדר שינה, קרוב אליהם. הייתי רגוע ומאושר כמו שלא הייתי מזמן.

ומאז אני איתם. הם כבר לא נראים מודאגים. הם כבר לא מהססים. הם אוהבים אותי מאוד, ונותנים לי לחבק אותם וללקק אותם ולשחק איתם. ואני אוהב אותם מאוד. איזה כיף זה להיות חלק ממשפחה.

אני, המיטה שלי, והצעצוע החדש שלי
"זה הבית שלי עכשיו"

חודש וחצי של דממת מקלדת

אבל עם כל כך, כל כך הרבה מה לכתוב.

איך עושים ריקאפ של חודש וחצי לפוסט אחד? בראש שלי זה נשמע ממש מסובך, אבל אני אנסה בכל זאת, ולו רק לשם האתגר שבכתיבה.

נתחיל מזה שלפני חודשיים ויום עוד הכנתי את הקרקע לשחרור שלי, אחרי שהודעתי שאני משתחררת לכל מי שהיה רק מוכן לשמוע. אבל בצבא כמו בצבא דברים זזים רק כשאיזה תת אלוף מתערב, וכך יצא שלא סתם נשארתי בצבא, אלא קיבלתי תפקיד שממש רציתי, ואני מקודמת בדרגה. הקידום כמובן לא בא בחינם, ונאלצתי לעבור תחקיר בטחוני אינטנסיבי ומעמיק שנמשך מספר גדול מידי של שעות, ובמסגרתו התוודיתי על דברים ששכחתי שלא ידעתי שעשיתי. וואלה, אם רק הייתי יודעת כמה חשודות יהיו בעתיד כל ההרפתקאות שלי סולו בחו"ל, אולי הייתי שוקלת את זה שנית (במחשבה שנייה שקלתי, נהה, זה היה שווה את זה). אז אחרי שנחשדתי כמרגלת עברתי בהצלחה את התחקיר ונשלחתי לביצוע פוליגרף. במשפט אחד – לא מאחלת לאף אחד לעבור חוויה כזו. כאילו זו גם ככה סיטואציה מלחיצה, ואם את מפגינה לחץ או התרגשות – רואים את זה תוך מאית שנייה, ואז חושבים שאת שקרנית, ואז זה עוד יותר מלחיץ, ואז רואים גם את זה בפוליגרף, ואז בעצם בטוחים שאת שקרנית. ואז השאלות הולכות ומידרדרות לניסוחים ספציפיים יותר, חוקרים יותר, מעליבים יותר (האם את תמיד מסתירה דברים מתוך לחץ?), וכל מה שבא לי זה ספק להתפרץ על החוקר בכעס וספק לפרוץ בדמעות מתוך תסכול, כי אין תחושה יותר מסתכלת מאשר להרגיש שלא מאמינים לך בזמן שאתה דובר אמת.

אבל גם את הפוליגרף עברתי, אחרי שלוש שעות מורטות עצבים, ויצאתי משם כמעט בישירות לעבור את הדבר המרגיע והלא מלחיץ כלל הבא – ניתוח לייזר להסרת המשקפיים. עכשיו אחרי הניתוח שתי העיניים שלי מלאות בשטפי דם אימתניים, ואני נהנית לומר לקולגות שלי שעכשיו שעברתי את הפוליגרף בהצלחה אני מתפרעת על סמים קשים. אותם זה פחות מצחיק, באופן טבעי, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני בגימלים והם צריכים לגבות אותי כשאני לא נמצאת.

הניתוח עבר בהצלחה יחסית, אני מניחה, למעט תופעה מציקה במיוחד בעין אחת – מריחה של אור מלאכותי. זה ממש מציק, כמו להסתכל דרך עדשה מלוכלכת כל הזמן ולא להיות מסוגלת לנקות אותה. אני מקווה שזה ישתפר ויעבור במהרה.

עוד דבר שעבדתי עליו בחוזקה בחודשיים האחרונים היה קידום רעיון שלי בתוך הצבא וכמאמנת אישית – הצגתי לאותו תת אלוף שדאג שאקבל את התפקיד שרציתי את הקונספט של אימון אישי, ואיך זה יכול להיות מהפכני בתוך ארגון צבאי היררכי ונוקשה. ולמרות ש-כל- המפקדים שהצגתי להם את זה בדרך לא תמכו במיוחד (חוץ מאחד שלא התנגד אבל גם לא דחף) – התת אלוף הזה עף על זה רצח, כל כך עף על זה שהוא החליט לקחת את זה שלב אחד קדימה, ולשלוח כל שנה 15 קצינים ללמוד את הקורס שלמדתי על חשבון הצבא, כדי לייצר צוות של מאמנים בלהק. ובנוסף, הוא הורה לי להתחיל בפיילוט אימון של 5 קצינים בתור התחלה, כדי לבחון תוצאות והשפעות. הוא גם הזמין אותי להציג את זה בפורום אל"מים שתחתיו (10 אלופי משנה שאחראיים על יחידות גדולות), כדי לשמוע את דעתם ולגרות אותם לשלוח קצינים שלהם. כמובן שבדיון כולם הנהנו בחיוך ותמכו, אבל מה שקרה אחר כך בפועל היה קצת שונה. אחת מהן, זאת שאחראית על כוח האדם ושקיבלה את המטלה לעזור לי להוביל את זה, החליטה להתמהמה עם ביצוע הפיילוט במידת האפשר תוך ידיעה שמאוד בקרוב אני עוברת תפקיד ואם זה ימרח יותר מידי אז לא אספיק לבצע את הפיילוט. אחרי כמה תחלופות מסרים איתה הבנתי שהיא כנראה שמחה לנכס את הרעיון הזה לעצמה, מה שאולי לא היה אכפת לי יותר מידי אם לא הייתי זקוקה לפיילוט הזה כדי למלא שעות אימון לסטאז' שלי.

לצערי לא ניצחתי בקרב והפיילוט טרם התחיל. מיד אחרי סוכות (סוף אוקטובר) אני אמורה לעבור תפקיד אל מחוץ לחיל האוויר, אבל עדיין אהיה בקריה אז קיימת בי תקווה שכן אצליח לתפור את זה איכשהו גם מבחוץ.

עוד דברים מרגשים שקרו לי לאחרונה היו שאחי הבכור חזר מהמערב הרחוק אחרי שלא היה בארץ (וכמעט לא דיבר איתנו) 8 חודשים, אחותי סיימה את התואר שלה בשעה טובה אחרי כמה שנים לא קלות בכלל, ואני הספקתי לדפוק חלקה אלגנטית עם קורקינט חשמלי בתל אביב ולצלוע איזה יומיים. אבל גם הזמנתי עם רועי שלי כרטיסי טיסה לויאטנם, ואנחנו טסים עוד חודש בדיוק! לא לפני שנעצור בכרתים לסופ"ש ארוך במיוחד (על ראש השנה) כדי לנוח קצת לפני החופשה. צריך.

והדבר האחרון הסמי-מרגש שקרה לי לאחרונה הוא מן דיאטה שהתחלתי, לא יודעת עד כמה זה נחשב דיאטה כי אני עדיין אוכלת את כל השיט שאני אוהבת (שוקולד, גלידה, סופלה) אבל מרזה. אמנם לא מרזה 5 קילו בשבוע אבל כן יורדת בקצב בטוח, איטי ונעים. זה קרה כי פרגנתי לעצמי עם בדיקת קקי של דייטו שממפה את מצב החיידקים במעי ואומרת לך דרך אפליקציה מה הכי טוב וקל לגוף לאכול ולעכל, כך שרמת הסוכר בדם תישאר יציבה ולא יהיו נפילות. ככה אני יותר עירנית לאורך זמן, עם פחות חשקים לא נשלטים, והשובע מתמשך בצורה נינוחה וארוכה יותר. זה כל כך נחמד שאפשר לקבל באפליקציה ציון לארוחה שאני אוכלת על בסיס המרכיבים שלה, שהתחלתי לשחק איתה עוד ועוד ולהמציא לעצמי מתכונים נחמדים שטוב לי לאכול. והחלק הכי טוב הוא (חוץ מההרזיה) זה שאני לא היחידה שנהנית מזה, גם רועי זוכה מידי פעם למלא פיו בכל מיני מטעמים שאני מצליחה להכין.

איכשהו, כמעט כל קיץ קורה שחודש אוגוסט הוא החודש המאתגר ובו זמנית המספק ביותר שלי לשנה. אני עוד זוכרת את אוגוסט הקודם, שבו הספקתי גם לעזור לאמא שלי לעבור דירה, גם ללמד תלמיד לבגרות, גם לטוס עם רועי פעם ראשונה לחו"ל וגם לעבור איתו דירה.

ובזאת מסתיימים עדכוני חודש אוגוסט, בברכת חודש ספטמבר נעים ומוצלח לכולם 🙂

"אני אכתוב על זה בבלוג"

מכירים את זה?

המון פעמים יוצא לי להרהר עם עצמי בכל מיני סוגיות, לאו דווקא כי אני חושבת עליהן באופן אקטיבי, אלא יותר כי הן צפות מולי ברגעים מסוימים בחיים, ולא נותר לי אלא להרהר בהן, ובדר"כ אם זה הרהור טוב (כזה שבקצהו יש איזו תובנה נחמדה ששווה לחלוק) אני מחליטה בליבי – אני אכתוב על זה בבלוג.

זה קצת כמו לגלול בפיד של הפייסבוק סתם מתוך שיעמום, ואז להיתקל באיזה סרטון-מתכון מגניב של טייסטי, לחשוב עם עצמי רגע אם שווה לי להכין את זה משיקולי טעם מול קאדר, ואז להחליט בליבי – אני אכין את זה מתישהו, ולשמור את הלינק.

אבל איכשהו, הדברים האלה כמעט אף פעם לא קורים. זה כמו אלו שביננו ששומרות (כן, שומרות) את הבגדים שכבר קטנים עלינו בארון, מתוך תקווה לחזור ללבוש אותם כשנרזה. "חבל לזרוק, אני רק צריכה להרזות קצת ואני אוכל ללבוש את זה שוב", מוכר נכון?

אבל בפועל, כשאנחנו מרזות, מה הדבר הראשון שנרצה לעשות? ללכת להתפנק בבגדים פאקינג חדשים ובאופנה, ברור! רזינו, מגיע לנו! אז בעצם, מה הטעם של לשמור את הבגדים הישנים?

מה הטעם של לסמן מתכונים של טייסטי ששכחנו מקיומם ברגע שהמשכנו לגלול הלאה בפיד?

ומה הטעם שלי בלומר לעצמי "הא, זה משהו שיכול לצאת ממנו פוסט נחמד, אני אכתוב על זה בבלוג", ואז אחרי חצי שעה לא לזכור שמץ מהתובנה שאפפה אותי?

זה כנראה הפער האירוני ביותר בין המציאות לדמיון. "החיים על פי" כמו שאנחנו רואים אותם בראשינו, ובהם אני עומדת שמחה ורזה בבגדיי הישנים מהתיכון, מבשלת מתכון של טייסטי בהפתעה לבן זוגי וזה יוצא לי סקסי בדיוק כמו בסרטון, וגם המטבח המאובזר נראה בדיוק אותו דבר, וכל זה תוך כדי שאני כותבת פוסט סמי-פילוסופי דמי-ריאליסטי שבוחן את השקפת העולם של דור הYY שאוהב להשתכר עם קוקטיילים זולים במקום לעבוד. (ככה נראה לי השילוב של האותיות YY, כמו שתי כוסות קוקטייל צמודות, אבל גאד זה כזה הורס את הגאג כשאני מסבירה את זה)

ולעומת זאת המציאות, שאינה שמחה כמו "החיים על פי" אלא יותר כמו "החיים על פי הטבעת", ולא בקטע טוב של כותרת ספר על נישואים מוצלחים.

והפער הזה, בין הדמיון (להלן: "החיים על פי") ובין המציאות (להלן: "החיים על פי הטבעת") הוא מקור כל התסכול. חדי העין מבינכם ודאי יזהו שלמעשה מקור כל התסכול הוא הפער בקיומה של הטבעת. אז כן גברים, קחו זאת לתשומת ליבכם. אההמ חוץ ממך מאמי, אני לא לחוצה בכלל, בכלל – השמלה הלבנה שקניתי לפני חצי שנה תחכה בסבלנות בארון 😉

(הנה עכשיו הוא נלחץ, סבתא שלי תהיה גאה בי)

אבל רגע של רצינות – בגרסת החיים על פי הטבעת, אנחנו למעשה חיים רק שמץ מהחיים שאנחנו רוצים באמת. כמו להביט אל נוף מרהיב מבעד לחלון, שאנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו, אבל פתאום נסגר הוילון וכל מה שאנחנו מצליחים לחוות ממנו זה רק דרך חרך צר. וזה מתכון מדהים לתסכול. כל הזמן תחושת פספוס. כל הזמן לכעוס על הוילון, ולקנא בציפורים שעפות בחוץ.

וואלה, לא פתרתי את החידה. אני לא יודעת מהי דרך הקסם לעבור לגרסת החיים על פי, ועד אז אני נאלצת לקנות בגדים חדשים במידה 42, להמשיך לחפש מתכונים או להמציא מהראש כל פעם שאחשוב מה לבשל, ולהמשיך לאלתר פוסטים בבלוג.

אבל אתם יודעים מה? בסוף, בתכלס, למרות שלא זכרתי על מה רציתי לכתוב – עדיין יצא לי פוסט כיפי ומעניין. ולמרות שלא הכנתי בסוף את המתכון ששמרתי מטייסטי – המצאתי משהו מהראש ויצא לי טעים והייתי מבסוטה על עצמי לאללה. ולמרות שעליתי למידה 42 – אני נראית בבגדים שקניתי פיצוץ ומרגישה בהם נהדר, נוח, וסקסית.

ואז קצת פחות מוחמץ לי בלב 🙂

אז מקווה שנתתי קצת חומר למחשבה, מקווה שלא תתחילו לשרוף פה וילונות, והכי חשוב שתזכרו – הפער הוא בטבעת!

סופ"ש מוצלח חברים 🙂

יותר מזל משכל

שלשום קרה לי דבר נפלא. מסוג הדברים שחולמים עליהם בתור פנטזיה, שהלוואי שיתגשמו… או מסוג הדברים שפספסתם בטיפשות, והייתם מוכנים לשלם המון כדי להחזיר לאחור את הזמן ולתת לעצמכם סטירת התעוררות כדי לא לפספס.

זה קרה לי עם הבלוג שלי בישראבלוג. 12 שנים של כתיבה, 2005-2017, שחשבתי שגיביתי לפני שהורידו את האתר מהאוויר, פשוט נעלמו. אולי הזיכרון שלי לגיבוי היה תלוש מהמציאות, אולי חלמתי את זה, אולי אני פשוט סתם לא מוצאת איפה שמרתי את זה (כמו שמחביאים כל כך טוב משהו כדי שלא יאבד, עד שלא מצליחים לזכור איפה זה הונח מלכתחילה).

קשה לתאר את התחושה שליוותה את ההבנה שזהו, זה הלך, ואין איך לשחזר. אולי יש איך לשחזר, אבל זה לא בטוח, וזה עולה ים כסף. וזה ביאס אותי כל כך שהעדפתי פשוט לא לחשוב על זה. ואז הלכתי עם רועי לאיזה יריד ספרים של אנשים שהם די כמוני, שלקחו כמה גיבובי מילים ושמו להם כותרת והדפיסו את זה בבית דפוס ועכשיו יש להם ספר, ושם אמרו לי – אם יש לך חומרים, תאגדי אותם לכדי ספר. נעזוב שנייה את הספקות העצמיים שלי באשר ל"מי בכלל ירצה לקרוא את זה", כששמעתי את זה היתה לי בלב צביטת החמצה קשה.

לא נורא, there's more where that came from, עודדתי את רועי כדי לעודד את עצמי. אבל משהו בתוכי ידע שאלו שנים של אותנטיות, מילים שנאמנות להווה של אז ולא להווה של היום, שחכם ושיפוטי בדיעבד.

וכשחזרנו הביתה, בפעולה שמערבת בתוכה יאוש ותקווה בו זמנית, לחצתי שוב על הקיצור דרך לישראבלוג. והאתר עלה!!! אחוזת אמוק התחלתי לגבות את הבלוג, כל שנה בפני עצמה, והפעם העליתי את כל תיקיית הגיבוי הזו לדרייב, שתישמר שם לנצח נצחים. ואיזו תחושה טובה זו היתה, מן תחושה שניצחתי את החיים, את העולם, שיכתבתי את ההיסטוריה.

אני שמחה 🙂

וסביר להניח שאטען לכאן, לוורדפרס, כמה שנים אחרונות של הבלוג הקודם.

שיהיה שבוע מעולה ושמח ומוצלח לכולם 🙂

מיומנה של המהרהרת המתמידה

קודם כל אני רוצה לפתוח בשאלה לכל משתמשי הממשק שקוראים פה – ואני מקווה שאני לא יוצאת יותר מידי נובית – אבל אני לא מצליחה לכתוב פה פוסטים בצורה נוחה, משום מה מקש backspace במקלדת לא עובד לי כאן ולא מוחק תווים, וגם החיצים לא מזיזים לי את הסמן ימינה שמאלה כמו שאני מנסה. משהו נדפק בממשק או במוח שלי? אנא הצילו.

אז בינתיים אני כותבת פה את הפוסטים כמו איזו סבתא בת 80 מאותגרת טכנולוגית בטיוטה במייל ואז מעתיקה לכאן, לפחות קופי פייסט אני יודעת לעשות, מזל שלמדתי בטכניון. (זמן טוב להזהיר שאם אי פעם תשמעו שתכננתי מטוס, אל תעלו עליו).
אז אני פה עכשיו מתאמצת לכתוב בכל זאת בגלל שתי סיבות: 1. כי רועי ישן אחרי בערך 35 שעות ללא שינה ואני לא יכולה להפריע לו לנחור במיטה עם המזגן, בעיקר בגלל שהוא לא נוחר. 2. כי רציתי לשתף שתי תובנות שהגעתי אליהן לאחרונה בהיותי הרהרנית מתמידה בייחוד ברגעים שאני אמורה להתרכז בדברים אחרים.


אז את הדבר הראשון הבנתי בכלל בזמן כנס צבאי. אחי היקר שמשרת איתי באותו ענף ישב לידי בכנס, באולם עם מושבים די צפופים, ושמתי לב שהוא רכון למשענת היד של הצד שלי כל הזמן. ממש נצמד אליי בהתמדה מתמשכת, והיות ומדובר באחי ולא בגבר טיפוסי שאפשר לחשוד בו שתכף יגיד לי שיש לי משהו עצוב בעיניים, הנחתי שפשוט נעים לו בקרבתי ולכן הוא רוצה להיות קרוב אליי. אבל לפתע נזכרתי (איזו מילה ספרותית זו לפתע) שמצידו האחר יושבת מישהי עם פה ממש מסריח. אבל ממש. ברמה של חניכיים רקובות וצבע אפור-ירוק בחיבור של השיניים לחניכיים. בכל השיניים. אי אפשר לנשום כשהיא מדברת, ואלוהים ישמור אותנו כשהיא צוחקת. ואז קלטתי שאחי לאו דווקא רוצה להיות קרוב אליי – הוא פשוט רוצה להיות כמה שיותר רחוק ממנה! ואי אפשר להאשים אותו, המסכן. ואז פתאום הבנתי, שלפעמים יש לנו אשליה יומרנית שאנשים רוצים בקרבתנו בגללנו ובגלל מי שאנחנו. ולפעמים זה כל כך נחמד ונעים לחשוב ככה שאנחנו לא מעלים על דעתנו שאולי הם רוצים את קרבתנו רק בגלל שהם בורחים ממשהו אחר, וזה למעשה לא משנה אם זה אנחנו ששם או כל אחד אחר במקומנו. אנשים שבורחים מבדידות יתנחמו בזרועותיהם של אחרים ללילה ואף יותר, אבל אם הרצון להתרחק מבדידות זה מה שהביא אותם לשם, אז זה לא באמת משנה של מי הזרועות, נכון? והבנתי שאני צריכה לחפש בחיי את האנשים שנמצאים קרוב אליי בגלל שאני מדיפה ריח שושנים והם רוצים עוד מזה, ולא בגלל שהם מנסים להתרחק מהריח של הביוב שבחוץ. אבל גם כאלה יש ותמיד יהיו, והחוכמה היא לדעת לזהות אותם.


הדבר השני שהבנתי היה אחרי זמן מה של התבוננות. לפני שצ'יטה מתה לא האמנתי שהיא הולכת למות. לפחות לא כל כך מהר. אמרתי לאחותי, שבדיוק היתה בתקופת מבחנים, שהיא יכולה לבוא גם מחר אחרי המבחן לראות אותה, ושאין סיכוי שהיא תמות הלילה. והפתעה, היא אכן מתה בלילה. הופתעתי, כי חשבתי שהחיים הם עיקשים, ולא יוצאים כל כך בקלות מהגוף. אבל כשראיתי את זה קורה פתאום הבנתי כמה החיים הם שבריריים ונידפים. ולא הרבה זמן אחר כך, אמא שלי הביאה גורה חדשה. הגורה הזאת היא הדבר הכי היפראקטיבי שראיתי בחיי. והיא נורא הזכירה לי את צ'יטה של לפני 10 שנים ככלבה בת חצי שנה – טסה כמו טיל בכל רחבי הבית, כאילו היא מתאמנת לנצח את יוסיין בולט. כמה אנרגיה, כמה שמחה, כמה חיים. וכשחשבתי על זה מעט התחוור לי שגורים (וכנראה כל דבר אחר) כאילו נולדים עם כמות מסויימת של חיים בתוכם – בצורת אנרגיה – וכמו שעון חול לאט לאט זה דועך. כמו ילדים אנרגטיים שהופכים למבוגרים עייפים. החיים בתוכנו הם החזקים ביותר בהתחלה, ואז לאט לאט, בלי שאנחנו מרגישים, הם דולפים החוצה. והזמן להנות ולהשתמש באנרגיה החייתית הזאת הוא מוגבל. כי זה פשוט הולך ומתרוקן באופן טבעי עד שלא נשאר מזה יותר. ומתים. אז כן, לא חידשתי פה שום דבר בנושא הזדקנות והתעייפות, אבל הבנתי שאנחנו נולדים עם כמות סופית ומדודה של אנרגיה, שבהתחלה יוצאת כמו פצצת אטום ובסוף סתם shooting dust. (אני אומרת שהבנתי את זה כאילו זו תגלית מדעית מבוססת מחקרית ואמפירית, ולא כאילו זו הבנה בשנקל של פרחת אינסטגרם שקיבלה תובנה על החיים אחרי שעות של עודף שיזוף על החוף עם משקפי שמש עם יהלומים שהם בעצם זרקונים כי אין לה כסף ובגד ים שעשוי רק מהחוטים שנפרמו מבגד ים נורמלי אחר).


אז עד כאן מחשבות לסופ"ש,

אוהבתותכם

ובמיוחד את המעודד הצמוד שלי שעודד אותי היום בתחרות שחייה ולא פחד שלשם שינוי אני ארטיב אותו ולא ההפך 😉

לזכור

פעם קראתי ספר שנכנס לי ללב – "הדרך", של קורמאק מקראתי. אמנם עברו מאז כמה שנים טובות, אבל יש משפט שלא יצא לי מהראש מאז שקראתי אותו לראשונה:


הילד – "יש דברים ששוכחים, לא?"
הגבר – "כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח".

המשפט הזה הלם בי כמו סטירה על הפרצוף. אתם מבינים, אני מפחדת לשכוח. כשזיכרון זה הדבר היחיד שנותר, משמעות השיכחה היא להיעלם.

ועכשיו זה כבר כמעט 13 שנה שקרן חיה אצלי רק בזיכרון. זה מספר שקצת קשה לתפוס, 13 שנה? כשהיא נהרגה, לא יכולתי לדמיין איך ואיפה אהיה בעוד 13 שנה, בת כמעט 30. מה זוכרים אחרי כל כך הרבה זמן? עד כמה הזיכרון הוא עדיין מוחשי וחי, ומתי הוא מתחיל להתבלבל עם תמונות קפואות?

הפחד שלי מלשכוח הוביל אותי לכתוב את כל זכרונותיי ממנה במכתב, שנתיים אחרי נפילתה. היום בדיעבד אני יודעת שמזל שכתבתי אותו, אחרת בוודאות את רוב הדברים שם לא הייתי מסוגלת יותר לשחזר.


אנחנו שוכחים מה שאנחנו רוצים לזכור. ולפעמים הזיכרון מציף כל כך הרבה געגוע וכאב, שזה קצת סבל להישאר בו ולהתייסר על מה שכבר אין, ועם זאת מפתה ומפחיד בו זמנית להישאב ולשקוע בתוכו.

ועדיין אחרי כל השנים האלה, כל צפירה וכל אזכרה עדיין מעלות בי דמעות. כבר אין בי מחשבות של "מה היה אילו", אני כבר בהשלמה – והייתי מצפה שזה יתן מעט נחמה, אבל מסתבר שלא כך הדבר. 
מה שמנחם אותי באמת זו הידיעה והוודאות שקרן השפיעה עליי בגיל כל כך קריטי ובזמן שהייתי כל כך צריכה, כך שהיא פשוט נשארה חלק ממני. נכון, אני כבר לא אותה ילדה שהייתי, ואני כבר חזקה יותר, עצמאית יותר, בנויה יותר. ובתוך כל זה, קרן הפכה להיות חלק מהאישה שהפכתי להיות. וכך זה ישאר.

קיץ 2006, בערך חודש לפני נפילתה

לזכרה, בגעגוע רב, אזכור ולא אשכח.

ריצה ברגליים קשורות

מכירים את זה שקורה לכם משהו שהוא די מרגש בטייטל שלו, אבל ברגע האמת אתם לא כזה מתרגשים? כמו רגע קבלת התעודה של תואר שלא התעניינתם בו במיוחד, או הצעת נישואין מגבר שאת לא 100% סגורה לגביו, או זכייה בתחרות שלא התאמצתם בה או התכוננתם אליה כלל?

אז השבוע קרה לי אחד מהדברים האלה – וסיימתי לאמן את המתאמן הראשון שלי. אז כן, קצת קשה לי להגיד למה בדיוק ציפיתי, אבל ככל הנראה לא לזה. חלילה אין פה להגיד שום דבר רע על המתאמן שלי – להפך – עיקר הביקורת שלי מופנית דווקא כלפי התהליך. אם להיות כנה, זה לא שחשבתי שברגע שאסיים ללמוד קואוצ'ינג כולנו נשמע בום חזק ואני בבת אחת אהפוך לטוני רובינס ממין נקבה, עם לסת תואמת, עם קרחת של דר' פיל ומבטא של אופרה וינפרי. איכ, נופ. אבל כן היתה לי בראש מן תמונה מסוימת של איזשהו "אני מאמינה" שיש בתוכי, שאיתה הייתי רוצה ללכת.

אבל, באופן די לגיטימי, אני נדרשת לעבור סטאז' מפוקח – עם סופרוויזור בן 66 שבודק כל צעד שלי וכל שעת אימון שלי מדווחת לו באופן מלא. מהר מאוד מצאתי את עצמי בין הפטיש לסדן – מצד אחד הפטיש הוא השיטה שאותה לימדו אותי – מאוד סטריקט, מאוד לא גמישה, מאוד מוכוונת מודל גנרי על הנייר. ומצד שני הסדן הוא המתאמן שלי – אדם ומלואו, עם שפה משלו ודרך משלו להתמודד עם העולם. הרגשתי שמצד אחד אני מחויבת אליו – כי הוא המתאמן שלי, ומצד שני אני מחויבת לשיטה שאותה לימדו אותי – אבל לא בלב שלם. אני שונאת לזגזג בין שתי קצוות ובכך לא להשיג אף אחת מהן, והיות שאני לא יכולה לשנות את המתאמן או לכפות עליו את השיטה – ביקשתי לשנות קצת את השיטה. באופן קצת צפוי אבל מאוד מאכזב בשבילי הסופרוויזור שלי לא אהב את זה בכלל. למעשה, לא רק שהוא לא אהב את זה, כשניסיתי להסביר לו את ההיגיון שמאחורי זה, הוא איים שבמקרה הרע לא אעבור את ההתמחות ("את תיכשלי בזה") ובמקרה הטוב שעות האימון האלו לא יחשבו לי לסטאז' (אני צריכה לצבור 100). ואז באותה נשימה הוסיף, כמו שהוא אומר בכל שיחה – אבל אנחנו כאן לצורך למידה, ואת צריכה להרגיש חופשייה להתייעץ איתי על כל דבר שעולה בראשך או שקורה לך באימון.

עכשיו, זה חמוד, זה באמת חמוד, אני מאוד מאמינה בזה – להיות מנטור של מישהו כשאתה מנוסה ממנו בהרבה, עם ניסיון של לא מעט שנים, ולאפשר לו ללמוד ממך. הכי הייתי רוצה שיהיה לי מישהו כזה להתייעץ איתו על דילמות אמיתיות או סוגיות שעולות ואני מתלבטת איך לגשת אליהן. אבל איך מישהו יכול להרגיש נוח ולאפשר לעצמו למידה אמיתית כשהוא מרגיש מאוים? זה כמו להגיד לי – את חופשייה לשאול כל שאלה שתרצי, אבל אם אני לא אוהב את השאלה שלך אני זורק לפח את כל העבודה שעשית עד עכשיו. אבל באמת, תשאלי כל שאלה שתרצי.

אז הגעתי למצב שהסופרויז'ן שלי הוא לא מנוף ולא אגם של עצות כפי שהייתי מצפה ממנו להיות, אלא יותר עול ומועקה ו, אם לומר את האמת, קצת דיקטטורה. הרי אם אתה עיתונאי ואז בא אליך שליט צפון קוריאה ואומר לך – אני רוצה שתכתוב עליי כתבה, ובאמת אתה מוזמן לכתוב נטו את הרושם האמיתי שלך ממני. אז מה אתה מבין מזה? שאם אתה רוצה לשמור את הראש שלך על הכתפיים, כדאי לך להתרשם ממנו היטב.

אולי קצת הקצנתי את הדוגמא, ואני רוצה באמת להאמין שהסופרוויזור שלי באמת בא יותר לעזור מאשר להכשיל, אבל ניסיון של 9 שיחות טלפון ארוכות הראו שכל פעם שאני מעלה רעיון שמעט סוטה מהמודל הגנרי הנלמד (אבל לא מנותק ממנו לחלוטין), גורר ויכוח אינסופי שקצת מזכיר את מלחמת ההתשה וחוזר על עצמו בלופים. אני מבינה את האינטרס שלו לשמור על "המודל" וכל מה שהוא מייצג, אבל בכנות – כל זה גרר את התוצאה שבסופו של דבר, התהליך שהעברתי את המתאמן שלי הרגיש מסורס, מוגבל, חושש ולא שלם. הרגשתי כמו אצן שהרגליים שלו קשורות בחבל והוא לא מצליח להגיע לרוחב פסיעה מלא כמו שהוא רץ חופשי. אז כן, סיימתי את האימון איתו, אבל בתחושה של תסכול. ובמקום ללמוד מהסופרוויזור שלי כמו שבאמת אמור להיות, אני פשוט לומדת מהדרך – לטוב ולרע.

אולי זו רק אני שחיה בסרט שצריך להתאים את השיטה למתאמן ולא את המתאמן לשיטה, כי מה אני מבינה בכלל בבני אדם אחרי הכל. אבל איפשהו עמוק בפנים יש קול קטן שלוחש לי, את בסדר את, תמשיכי… עוד מעט הוא (הסופרוויזר) לא יהיה, ואת – שמך ילך לפנייך.

ואני יודעת שהפוסט הזה הוא אנטיתזה מוחלטת למה שכל מתאמן היה רוצה לשמוע על מאמן פוטנציאלי שלו, אבל בכנות מלאה ובתקווה חזקה אני שולחת את לחמי – אני מחפשת אנשים נוספים שהיו רוצים לעבור תהליך קואוצ'ינג, אמיצים ומחויבים לעצמם, שרוצים לקחת צעד בכיוון אליו הם כבר הרבה זמן מנסים להתקדם, ולתת לי לעזור להם. אם אתם כאלה, ובא לכם לתת לי צ'אנס – אני זמינה לפרטים ב- namizunami@gmail.com. (התהליך יכול גם להיות טלפוני ולא חייב לכלול הגעה פיזית אליי.)

בברכת חג מופלטות שמח לכולם 🙂

רק עוצרת כאן לרגע

להגיד בוקר טוב של יום שישי שמשי, הבית שלנו מואר ושקט, נעים ונוח, מזמין ומחבק.

בבקרים כאלה אני מתעוררת, מסתכלת ונזכרת – זה בדיוק המקום בו רציתי להיות. ככה בדיוק הוא נראה. כמובן עד שנעבור לאחוזה רחבת ידיים עם שטח פתוח ונוף לאופק ורצוי מקור מים מתוקים או מלוחים בסביבה – ואיזה מגרש טניס ככה בקטנה – וסטודיו גדול בחצר, צבעוני ומלוכלך, המקום ממנו יוצאים דברים מדהימים. ומטבח מפנק ומאובזר כמו בתוכניות הבישול הכי שוות, שהכי עושה חשק לעשות בו ניסויים. ופינת קריאה עם פופים וכורסאות מפנקות תטוסיק שעושות מסאז'. ופינת כתיבה. ולא צריך לקום כל בוקר לנסוע לעבודה כי העבודה היא כאן, בגן העדן הזה, ובכלל לא מרגישה כמו אחת כזאת. פשוט לקום, לעשות כיף כל יום ולקבל על זה כסף. החלום.

אבל עד אז – הדירה היפה שלנו, המוארת והמרווחת, עם המטבח הגדול והספה המפנקת תטוסיק והפוף ומדף הספרים ושולחן הפוזבול ופינת הציור הקטנה שלי – זה בדיוק המקום בו רציתי להיות.

וכיאה לתחושה הכיפית הזאת הבוקר אני לוקחת את עצמי עכשיו ונוסעת לרחובות. כי גם הבית הגדול והמפנק והרחב ככל שיהיה, לא יכול באמת לתת מענה לבדו לצורך הקיומי והבסיסי החזק ביותר שיש – שייכות, קרבה ואהבה. וכל הפנטזיה הזאת שלי על כל פרטיה – לא שווה כלום ולא באמת תהיה גן עדן, בלי אהוביי ויקיריי שיהיו שם איתי. והיות ואהובי היקר, שאני אוהבת אותו עד בלי סוף, נדרש לעשות היום חיל בעבודתו – הבית שלנו לא שווה הרבה, בלעדיו.

(להוציא תקופת אירוויזיון וכו')

אז יאללה מאמי תחזור כבר מהעבודה, קשה לי לשחק פוזבול לבד והספה פחות כיפית כשאין על מי לשים את הרגליים. והאוכל פחות טעים כשלא אתה זה שמכין אותו, אהה סליחה התכוונתי כשאני אוכלת אותו לבד 🙂

ועד שתחזור…

האח הגדול

השבוע נשלחתי להשתתף בתהליך מיוני עתודאים לקצונה. כמה חבר'ה טריים ורעננים שעכשיו סיימו את הלימודים (מצחיק, כשאני סיימתי את הלימודים הרגשתי שחוקה ומותשת, לא יאומן כמה רעננה וטרייה תכלס הייתי ביחס להמשך השירות שלי, במיוחד שירות החובה). היה נחמד להסתכל עליהם – הבנים עם השיער המגודל והפרוע, זיפים בכל מיני אורכים, לאו דווקא שווים 0_0, והבנות עם לקים בכל מיני צבעים, תכשיטים אינספור בכל מיני חורים יצירתיים בגוף, וכמובן – שיער פזור לרווחה, אחח כמה אני מתגעגעת לשיער פזור לרווחה. ועוד לא התחלתי לדבר על הססגוניות שבבחירת בגדים בכל בוקר. געגועים קשים.

תפקידי בכוח היה לתצפת על העתודאים הצעירים בזמן שהם מבצעים משימות אכזריות שאני מטילה עליהם לבצע. נשמע טבעי בשבילי, נכון? בואו שבו ותתווכחו את מי צריך להכניס בזמן הפצצה גרעינית למקלט שיש בו מקום מוגבל, ואתם צריכים לוותר או על פעוטה חולה או על איש זקן אך חכם מאוד. ואז אני יושבת וצופה בהם, בדיסטנס ששמור רק לקצינים המתנשאים ביותר, ומנתחת את הדינמיקה בינהם. עכשיו תשאלו, מי שמי לדעת בכלל? מה לי, מהנדסת בלויה של מטוסים מתרסקים, ולניתוח דינמיקות קבוצתיות? למה שלא נשאיר את זה למאבחנות פסיכוטכניות?

פייר, אין לי מושג למה. ההסבר היחיד שהצלחתי לקבל לנושא הוא בצורת יום הכנה שאמור ללמד אותנו איך להיות פסיכולוגים תוך 5 שעות. לא הצלחתי לקבל הסבר מניח את הדעת למה שיסמכו על חוש השיפוט שלנו, שחוץ מהיותנו קצינים (בקריה, כן?) אין לנו שום ידע מקצועי מקדים בניתוח התנהגויות בני אדם. ונוציא רגע את זה שלמדתי אימון אישי כי זה לא היווה פקטור בבחירתי, ולמעשה אף אחד שם לא ידע על זה בכלל. וגם זה כשלעצמו לא אמור לשים אותי בעמדה המאבחנת.

אבל בצבא כמו בצבא היגיון לחוד והחלטות לחוד. רצה הגורל ולי יש תחביב להציב בני אדם בכל מיני מצבים מאתגרים ואז לבחון את תגובתם, אז לא יכולתי לסרב. כך מצאתי את עצמי מתייצבת ב-8 (!) בבוקר בטכני בחיפה, זוללת כמה עוגיות צבאיות כדי לא להירדם בזמן שאני מחכה שנתחיל. אם היה יושב מולי צייר או במאי שהיה רואה אותי באותו רגע הוא בוודאי היה מתאר אותי כעוגיפלצת בזמן שהוא זולל עוגיות בשתי הידיים בו זמנית ומשפריץ פירורים לכל כיוון.

הגעתי לכיתה עם 10 עתודאים צעירים ומנומסים להפליא. אני אף פעם לא מצליחה להחליט האם מישהו הוא מנומס להפליא או פשוט מפוחד קשות. זו סיטואציה מעט מלחיצה, אני מבינה את זה, כי שומרים להם על עמימות ואי וודאות לגבי היום הזה, ומי לא אוהב וודאות? ואז נכנסת אחת עם פירורים על הפה ואומרת להם בוקר טוב, תסתדרו ב-ח' ותעשו לי הקשב. סתם, לא אמרתי את זה, אבל היה יכול להיות סופר מצחיק אם כן.

וזו בדיוק הנקודה. עברו לי אינסוף תרחישים בראש שיכולתי לבצע בגבולות המותר ל-10 העתודאים האלה, רק בשביל לשעשע את עצמי ממבוכתם. יכולתי לעשות בהם ככל העולה על רוחי בגבולות גזרה מסוימים. לדוגמא, הייתי צריכה לחלק אותם לזוגות כדי להציג בפניי דיבייט, שאני נותנת להם את הנושא ואני גם מחליטה בשבילם מי מייצג איזו עמדה. וקיבלתי מבעוד מועד בנק של נושאים שעומדים על סדר היום כמו עונש מוות, המתת חסד, ניסויים בבע"ח וכו'.

והיה שם איזה עתודאי דתי חובש כיפה וציציות ששיערתי שהוא כנראה מתנחל. אני מניחה שהוא יכל היה להיות בחור חביב אם הוא לא היה זורק כל הזמן הערות על כמה עתודה זה לא טוב ועושה צחוק כל הזמן מכל היום הזה. זה לא הפריע לי במיוחד, אבל הדחף שלי היה לקחת את הבחור הזחוח הזה ולהציב אותו בפני אתגר אמיתי ולראות איך הוא מתמודד. דגדג לי בלשון לבחור עבורו דיבייט של "שחרור מחבלים תמורת שבויים" ולייצג את העמדה בעד. מה זה דגדג לי, בער לי. והיו לי כמה דקות להתלבט בנושא. התבוננתי בו ובחיוך הזחוח שלו ותהיתי עד כמה זה מוסרי לעשות דבר כזה. מצד אחד, אני שם בשביל להציב בפניהם אתגרים ולבחון איך הם מתמודדים איתם, ומצד שני אני משתמשת בסוג של ידע מוקדם שיש לי עליו כדי להציב בפניו מכשול. ידעתי שבאותו רגע זה אולי ישעשע אותי מאוד אבל במבט לאחור ידעתי שכנראה לא אחוש שלווה עם מה שעשיתי. ואני שונאת כשאין לי שלווה בלב. וגם, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה – אם זה היה אחי הצעיר עכשיו במיונים, ומישהו היה עושה לו את אותו דבר, איך הייתי מרגישה עם זה? וידעתי שהתשובה היא לא. אל תעשי את זה.

אז סיפקתי לעצמי פשרה ונתתי לו דיבייט של נושא "המתת חסד", לייצג את עמדת הבעד. הוא מעט התבלבל ושתק למספר רגעים, אבל בסופו של דבר התאושש מזה יפה והצליח לתת כמה טיעונים שגם מייצגים את עמדת הבעד וגם מייצגים את אמונתו ("זכותו של אדם לבחור"). וואלה, אם רק היה לי בבנק הנושאים נושא של "נישואים חד מיניים". זה היה יכול להיות מעדן.

אז הנה אני, עתודאית קצינה בלה שלא מצליחה לשמור על דיסטנס כראוי, ומשחררת נחרת צחוק בכל פעם שאחד המועמדים עושה / אומר משהו דבילי או אומר הערה צינית. הצלחתי להתעלות, אני חושבת, מעל הדחף להיות ליטרלי "האח הגדול" שכל מטרתו היא להתעלל בבני אדם באמצעות דינמיקות בינהם על מנת לייצר שעשוע להמונים ובכך להביא רייטינג. וואלה אני מבסוטה על עצמי. יש רק בעיה אחת – עכשיו רוצים להביא אותי שוב למיונים כאלה.

המקום הבטוח

והיא שאלה אותי את אחת השאלות הקשות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה,

"תארי לי מצב כלשהו בילדותך שבו הרגשת שקטה לחלוטין, מוגנת ובטוחה."

שתקתי. שתקתי ארוכות. שתיקתי התארכה למימד לא נעים, כזו שגורמת לתהייה האם בכלל הבנתי את השאלה. "הייתה תקופה, בגיל 20…" ניסיתי לומר, אבל היא התעקשה – "לא. מילדותך."

הבטתי בה בחוסר אונים ולא ידעתי מה לומר. אני מניחה שיש אנשים שבשבילם זה קל, הם תוך שנייה שולפים אינספור דוגמאות. אבל כל מה שקרה לי באותו רגע, היה ריצוד מהיר של ציר הזמן של חיי, כמו מן סרט ישן שמריצים קדימה, רואים תמונות חולפות מהר ללא קול, ועדיין אפשר להבין מה קורה בהן. אני צריכה תמונה אחת, אמרתי לעצמי במאמץ, רק אחת.

לא נהניתי מתהליך החיפוש. זה לא היה לי נעים. ידעתי שהשאלה אמורה להביא אותי למצב תודעתי של רגיעה כלשהי, של זיכרון מנחם ומרגיע מהילדות. אבל לרגע חזרתי להיות אותה ילדה, מתפתלת במבוכה כששואלים אותה אם אפשר לבוא אליה הביתה. מנסה לחשוב, מנסה להמציא. מתרגלת שקרים. מתרגלת ביטחון מזויף. מתרגלת אשליה.

ואז ציר ילדותי נעצר על תמונה אחת. כל כך ישנה שלא הצלחתי לזכור מאיזה גיל, ואם הייתי בגן או כבר בבית ספר. זכרתי את המיטה הרחבה והישנה, שפעם היתה מחסן לצעצועים ואז הפכה למיטתי, או בסדר ההפוך, אני כבר לא זוכרת. המיטה שהיתה צמודה לחלון המרפסת האחורית, עם התריסים שתמיד היו חצי פתוחים, מאפשרים לאורות פנסי הרחוב לחדור לחדר. המיטה שתמיד ישנתי בה על הבטן, כי הייתי משוכנעת שאם אשן על הגב יבואו זאבים רעים לטרוף אותי. כי על הגב הרגשתי חשופה, ועל הבטן הרגשתי מוגנת ובטוחה.

מוגנת ובטוחה.

ואת אבא שלי מגיע אל החדר. ושר לי שיר ערש כדי להרגיע ולהרדים אותי. אבא שלי לא זמר דגול, ולכן היה חוזר על הלחן של "נומי נומי, ילדתי, נומי נומי נים. נומי נומי מתוקה שלי, נומי נומי נים". ואז היה חוזר שוב ושוב על השורה השנייה, ומחליף את המילה מתוקה בחמודה, חכמה, אמיצה. אם לא הייתי נרדמת אחרי כמה זמן והיו נגמרות לו המילים, הוא היה מתחיל לחזור עליהן מהתחלה בלופ. הוא מעולם לא התייאש. ואני, עקשנית וסקרנית וחובבת מחמאות שכמותי, הייתי מחכה כל שורה בציפייה לגלות איזו מחמאה אקבל ממנו עכשיו.

ולפעמים, כשהוא היה רוצה לפנק אותי במיוחד, הוא היה מתיישב לידי על המיטה ומלטף את פניי עד שהייתי נרדמת עמוקות. אני זוכרת כמה מחוספסות היו אצבעותיו, ידיים עובדות של טכנאי והנדימן, ועם זאת כמה עדין היה מגעו. מעולם לא הצלחתי להחזיק ערה יותר מחמש דקות כשליטף את פניי, וגם זה בהגזמה. והרגשתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי ככה, עכשיו כשהוא לידי, מלטף אותי ושומר עליי עד שאירדם.

הייתי מוגנת ובטוחה.

הרמתי חזרה את עיניי אליה, וראיתי אותה מתבוננת בי בציפייה. נו? עיניה שאלו אותי. מצאת כבר? ואני, מתחת לשולחן, לחצתי בעוצמה את אצבעותיי אלה כנגד אלה. כן, עניתי לה, כשאבא שלי בא להרדים אותי. וידעתי שלא אוכל להוסיף מילה נוספת בנושא בלי להרגיש מחנק בגרון, בלי להעלות דמעות בעיניי.

והבנתי שתמיד היה לי מקום בטוח. אותו מקום אליו הייתי הולכת כדי להסתתר, או כדי לבכות, או כדי להתאושש מהכאב. אליו הייתי הולכת כדי לשכוח חוויות רעות, או כדי לסיים את היום ולפעמים אפילו לשכוח שהוא בכלל היה. והמקום הזה נשאר איתי עד היום, וקורא לי לחזור אליו בכל פעם שאני חווה כאב עז או מצוקה רגשית עמוקה. אני תמיד יכולה לשכב על הבטן, להתכסות עד האוזניים בשמיכה, ולדעת שהזאבים לא יבואו. ושעוד מעט אשקע בשינה מנחמת, ורק עוד קצת ואפסיק להרגיש את הכאב.

וכמו פה, בגיל לא כל כך רחוק מהזיכרון שלי, באיזה מלון באילת אחרי נסיעה ארוכה. עיניי מחפשות רק שקט, נחמה וביטחון. והדובי, שהיה החבר הכי טוב שלי באותה תקופה.

מוגנת ובטוחה.