התחתנתי!

אני קצת מרגישה עכשיו כמו שהרגשתי כשניסיתי לשבת ולכתוב פוסט שמסכם את תקופת הלימודים שלי בטכניון. ארבע וחצי שנים של מסע מטורף, מלא בכשלונות, אכזבות ולרגעים גם תהיות האם זה בכלל יקרה בסוף, וכן גם מעוטר בניצוצות של הצלחות קטנות, תקווה, אמונה, התרגשות וציפייה. אבל מה, כשהגיע הרגע הנכסף – זה הרגיש לי כל כך כביר ועצום שפשוט לא הצלחתי לצמצם אותו לכמה מילים! אני אכתוב ספר על זה, החלטתי ביני לבין עצמי כסוג של החלטת פשרה שאיפשרה לי לא להתאמץ בכל זאת כן לכתוב על זה פוסט. ספר כמובן לא יצא מזה, אבל הרגע הנכסף? כבר התפוגג לו לפני שנים.

הפעם, למרות שהתחושה דומה מאוד בהרבה מובנים, החלטתי לא לוותר. לפני כמה ימים במקלחת, עדיין תחת השפעת אדרנלין וסמי עוגת חתונה, כשהרצתי בראשי את כל מגוון התחושות הנהדרות שמילאו אותי באותו יום מרגש, הבנתי שאני לא יכולה לוותר על זה. לכתוב על זה בעוד כמה שנים (או "לכתוב ספר") לא יהיה לעולם כמו לכתוב על זה באותו שבוע. ולכן, אחרי הקדמה ארוכה – הנני!

כשרועי כרע ברך והציע לי נישואים חשבתי שהלב שלי עומד לפתוח איזה רוכסן פנימי שלא ידעתי על קיומו בחזה שלי, לזנק החוצה ולקפוץ מהגג של המלון שעליו עמדנו. כל כך התרגשתי שבאחת הפעמים היחידות בחיי הרגשתי איך כל טיפת ציניות, פחד, או חוסר ביטחון פשוט נמסו והתאדו ממני החוצה כאילו לא היו, כמו טיפות מים על מדרכה לוהטת ביום שרב. הרגשתי איך באותו הרגע, כל כולו של קיומי מתכנס לכדור של אושר, אהבה והתרגשות. נשמע מפוצץ? מילים גדולות? טוב, אולי ככה זה כשעוברים כל כך הרבה. זה כמו שילדה שמקבלת כל בוקר לגן כריך עם ממרח שוקולד, תהיה מבסוטה על זה, אבל לא בטירוף כאילו וואו יש אלוהים. אבל ילדה אחרת שכל בוקר מקבלת לגן כריך שהיא מקווה שיהיה בו ממרח שוקולד, וכל פעם היא מגלה שזה ריק במקרה הטוב או עם סחוג ועמבה במקרה הרע, תקבל אחרי הרבה פעמים פעם אחת של ממרח שוקולד – אז ככה. זה מה שהיא תרגיש. אגב, שחלילה לא ישתמע כאילו הייתי ילדת עמבה מוזנחת, להפך – אותי גידלו עם פיתה עם חומוס לבית ספר, ככה זה לגדול עם אבא מצרי 🙂

אבל חזרה לנושא, עם רועי הרגשתי שזכיתי בלוטו. ממש ככה. לראות את הגבר המדהים הזה, המוצלח, הסקסי, המצחיק והמרגש הזה מבקש ממני להינשא לו, ומספר לי על כמה הוא אוהב אותי ולמה הוא רוצה להתחתן איתי – אין. פיק ברכיים. קוצר נשימה. מיני אורגזמה בתחתונים. אושר, פשוט אושר טהור.

מכאן לשם התחלנו לחשוב על חתונה. קורונה וזה… מה, נחכה עכשיו ללא נודע? לא יקום ולא יהיה, אני תכף אהיה בת 31! ויהיה יותר יפה לומר שהתחתנתי בגיל 30. אתם יודעים, שיקולים כאלה של בנות זקנות ומזוקנות. וגם, איפה נעשה את זה? תמיד רצינו ודיברנו על חתונה קטנה, אבל עכשיו זה אשכרה אילוץ אמיתי ולא סתם איזה משהו שאנחנו לא יודעים איך לתרץ למה אנחנו לא מזמינים את הדודה של הדוד מבת ים ומאשדוד. ופתאום ההורים של רועי הציעו את החצר של הבית שלהם, הגינה היפייפייה עם הדשא והדק שמשקיפה על הנוף הפתוח של עמק האלה, ופתאום הדודה שגרה בצמוד הציעה לנדב גם את החצר שלה כדי לחבר בין החצרות. ומפה לשם, בהחלטה של יותר הימור מאשר חישוב מושכל, סגרנו על תאריך – 03/09/2020, חודש וחצי בערך מההצעה.

כמובן שכולם ישר חשבו שאנחנו בהריון, איך לא, מה פתאום מתחתנים כל כך מהר? אבל כן, כמו שאמרתי, אין מוטיבציה חזקה יותר לאישה מאשר להתחתן לפני גיל מסוים. וביננו, הרי אין באמת סיבה לדחות חתונה קטנה, בטח לא אחרי שסגרנו שזה בחצר, ובטח לא לאחרי החגים, עם סיכוי סביר עד בינוני לגשם. אז הנה אנחנו, שולחים הזמנות דיגיטליות ומתחילים לברר עם ספקים, מתחילים לתכנן את החתונה שלנו.

ביום החתונה קמתי די מוקדם, אחרי שלילה לפני הלכנו לישון ב4 בבוקר כי נזכרנו שלא בנינו עדיין פלייליסט ותכלס אין לנו באמת דיג'יי. ביקשתי מרועי לצאת מהחדר ומאז לא ראיתי אותו יותר עד למפגש ביננו בצהריים המאוחרים. שעות ההתארגנות של הבוקר עם האיפור והשיער היו לי קצת מלחיצות, גם כי התחלתי כבר להרגיש את הכל קורה, וגם כי כל הזמן חששתי שאצא מוגזמת מידי. אבל בסופו של דבר יצא מושלם, וכשהייתי צריכה לרדת למטה, לראות את רועי שכמיטב המסורת החזיק לי את הזר, פתאום עלה לי הכל. הם שמו למטה את השיר "אהבה ממבט ראשון" של אריק איינשטיין, וכל מי שהיה בבית חיכה למטה שארד. ואיך שהתנגנו הצלילים הראשונים של השיר, כך גם התנגנו להם שרירי הסנטר שלי, שסירבו לעמוד יציב באותו רגע. איכשהו שרירי הסנטר נתנו את אות הפתיחה לסרנדת הדמעות, שסירבה פקודה למוח שלי ויצאה היישר להציף את עיניי המאופרות, מחפשת דרך פנויה לזלוג החוצה. התרגשתי. פתאום הכל נהיה אמיתי. חודש וחצי של התארגנות והכנות, ועכשיו זה קורה. אני כלה.

ירדתי למטה בצעדים רועדים וכמובן איך שראיתי את רועי דחפתי אותו בחינניות של כלה ואז חיבקתי אותו בחינניות של דוב גריזלי, ככה זה כשאת מתרגשת ואת לא יודעת איך לבטא את הרגשות שלך, ואת מצד אחד רוצה לדחוף אותו ולומר לו היי יא מטומטם תראה איך אני נראית בגללך, כולי איפור ושמלה מנצנצת ובא לי לבכות מול כל המשפחה שלך, מה היה רע לנו פשוט ערב גלידה מול הנטפליקס על הספה? ומצד שני את רוצה לחבק אותו ולומר לו, זהו, אני מוכנה להיות אישתך. אני אוהבת אותך ואני רוצה לחיות איתך את כל החיים שלי, ולאהוב אותך כל יום, אפילו בימים שאני שונאת אותך או את העולם. אני רוצה להתנחם בחיבוק שלך, לא כי אני עצובה אלא כי הוא מזכיר לי את המקום החם והשייך שלי בעולם.

את כל מה שקרה מאז ועד הרגע שכולם הלכו ונשארנו אנחנו והמשפחות, אני כמעט ולא זוכרת. אני זוכרת רק התרגשות גדולה, פיק של התרגשות סמוך לחופה שבה חיתן אותנו בגאונות רבה נירו לוי, ופשוט הבלחי זיכרון של רגעים קצרצרים פה ושם. מה קרה כל שאר החתונה???? אין לי מושג. בחיי שאני לא יודעת.

דווקא הצילומים שלפני החתונה היו מהנים מאוד. אמנם היה שבוע עם עומס חום ששמור למדורי גיהנום, אבל איכשהו, כשעמדנו באיזו פוזת חתן כלה והבטנו בעיניים זה של זו, פתאום היה לנו רגע אחד קטן, בתוך כל הטירוף של החודש וחצי האחרון, לעצור ופשוט להיות יחד. בלי לדבר, בלי לתכנן, בלי להזכיר ובלי לחשוב. פשוט להנות יחד מהרגע הזה, מהמבט הזה ביום שלנו.

אם יכולתי, הייתי חוזרת על הכל שוב מהתחלה, אמרתי לרועי כשכולם עזבו. ואם אפשר, אז ממש עכשיו ברגע זה. מיד, ככה!! פשוט מהתחלה. עם כל ה60 איש. אני אמנם לא זוכרת מה קרה בחתונה של עצמי, אבל אני זוכרת שהיא היתה פשוט מושלמת. אני זוכרת שהייתי מאושרת מכל רגע, חגגנו את עצמנו, וחגגו איתנו. זו היתה אפילו מן חגיגת ניצחון לשנינו – אחרי המסע שכל אחד מאיתנו עבר, לחוד וביחד. וגם האורחים ידעו את זה, שכן הם נבחרו רק בתור החברים הכי קרובים שלנו (וכמובן המשפחות) – שיודעים על המסע הזה, ושמחים שמחה כנה בשמחתנו.

אז נכון שהייתי בהרבה חתונות, אבל בשונה מהקופי-פייסט של כל החתונות שהייתי בהן – שכולן דומות ומה שמתחלף זה רק החתן והכלה – בחתונה שלנו הכי נהניתי! והיא היתה הכי מושלמת! ונכון שאני האחרונה להיות אובייקטיבית אבל… אני יודעת את זה.

וזהו, עכשיו אני בליגה חדשה – של הנשואים. עדיין מתרגלת להסתובב עם טבעת זהב על האצבע, עדיין מתרגלת (ונהנית מכל שנייה) לקרוא לו בעלי 🙂 ועדיין חיה, מידי פעם, בחלומות או במקלחת, רגעים מסוימים מהחתונה, שיכולים לרגש אותי שוב עד כדי זימון סרנדת הדמעות השתלטנית. התחתנתי, סוף סוף, עם אהוב ליבי ומשוש נפשי, ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

9 תגובות בנושא “התחתנתי!

  1. מזל טוב! כל כך שמחתי והתרגשתי לקרוא. תהיתי מה איתך בחודשים שלא עדכנת. כבר מהפוסטים הקודמים נראה היה שמצאת את האחד, ונפלא לקרוא על החתונה ועל תחושת השלמות וההנאה. ואת נראית מדהים! מאחלת לכם חיים נפלאים של הגשמה עצמית של כל אחד מכם ושל שניכם כזוג.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s