החיים בחופשת לידה

תגידו, ידעתם שאמהות בארץ בכלל אומרות שצריך לקרוא לזה עזיבת לידה? (כמו maternity leave באנגלית), בגלל שהמילה חופשה למעשה רחוקה מאוד מלתאר מה עובר על אמא צעירה וטרייה ב-3 חודשים הראשונים לאחר הלידה.

אני לשמחתי בחרתי מראש להאריך את ה"חופשה" לחצי שנה, ולכן אני יכולה לגלות לכם בסוד שבעצם החופשה הזאת היא גם קצת כן חופשה.

בעצם, אף פעם לא הייתי במן "חופשת בית" כזו. כל החיים הבוגרים שלי למדתי, עבדתי, למדתי ועבדתי. קרוב ל-100% מימי החופש שזכיתי להם כשכירה ניצלתי כדי לטייל בחו"ל. לשבת בבית סתם ככה? כמעט לא קרה מעולם. ואם כן, אז רק לימים ספורים בתור מחלה או בידוד או אבל. לא סיבות טובות כל כך, בקיצור.

ועכשיו, כל תפקידי בחיים, עבודתי העיקרית והיחידה (לא כולל מטלות בית שאני גם ככה מתעצלת לעשות :X ) מסתכמת בלהיות שם בשבילו. שירותי הכל כלול בסטנד ביי. אני גם צוות בידור, צוות הוראה, שירותי ניקיון, שירותי כביסה, שינוע, ספא, מדיטציה, חדר אוכל ומשחקייה. אם היתה בריכה אז גם הייתי עושה אגדו בבריכה. אלו לא כל התארים אגב, חלק חסכתי מכם כדי לשמור על תיאור רענן ונקי, ככה שלא הכללתי לדוגמא את היותי מעודדת חירבונים מצוינת או קליעה למטרה עם פיפי בהפתעה (אני המטרה).

בזמן שאני לא מספקת שירותי הכל כלול (מברכת את הצורך הקבוע של 3 שנצים ביום לתינוקות), אני מתפנה גם לעשות קצת דברים אחרים, כמו למשל לכתוב כאן. ולראות טלויזיה. ולנסות להכין עוגות חדשות, אבל רק כאלה שלא עושות יותר מידי רעש. ולהתחיל לבנות תוכנית לעסק שמתגבש לי בראש. וכן, לפני שתצעקו עליי, גם לישון. לישון? באור יום? איך אפשר לא לקרוא לזה קצת חופשה תגידו לי?

אבל בקרוב מאוד אצטרך לחזור לעבודה, לפחות לכמה חודשים עד שאשתחרר. אני לא יודעת איך אוכל לשחרר את הקשר המהודק שנוצר ביננו בלבלות כל יום ביומו יחד. למרות שיחסית לתינוק (נראה לי) הוא מבלה די המון עם אנשים אחרים, עדיין – אני בדרך כלל אי שם ברקע, גם אם לא מעורבת, ואם אני לא ברקע אז כנראה הלכתי רק לכמה שעות בודדות. איך מתנתקים עכשיו לימים שלמים? יצור כזה קטן, שעדיין יונק וניזון ממני, שצריך מגע וקרבה כדי להירדם, שעוקב אחריי עם המבט שלו ברחבי הבית וכשאני מסתכלת אליו חזרה הוא מחייך כזה חיוך רחב שמאיר באותו רגע את העולם כולו.

כן, אני יודעת שאמהות מאז שחר ההיסטוריה (או יותר נכון, מאז שנשים התחילו לעבוד ולפתח קריירות, לא כזה מזמן באופן הזוי) נאלצו לעזוב את התינוק ולהתמודד עם מה שאני מתארת. ועדיין, בחודשיים האחרונים אני מחפשת לו גן שיהיה לפחות כאופציה בשנה הבאה, ופתאום אני מגלה כמה זה מחריד. כמה תעצומות נפש נדרשות כדי לאזור אומץ להשאיר את הגוזל שלך עם אנשים אחרים, זרים. לא עם משפחה שתדאג לו כמו שרק משפחה יכולה לדאוג. והאומץ הזה נדרש כי אני דווקא רוצה לאפשר לו להיחשף לעוד ילדים, להיות חלק מחברה, לא רק מוקף במבוגרים כל הזמן. אבל איך לעזאזל בוחרים גן? או אדייק את השאלה, איך לעזאזל בוחרים גן שאפשר לדעת בוודאות ששום דבר רע לא יקרה לאוצר שלך?

ואין לי תשובה.

וככל שאני קוראת יותר עדויות, תגליות וכתבות על כל מיני גני זוועות למיניהם, ככה יותר מתהפכת לי הבטן ומתכווצת מבפנים. למה אמהות לגיל הרך בישראל צריכות להרגיש כמו שמרגישות אמהות ששולחות את הבנים שלהן לשירות קרבי? כאילו את שולחת, ואת מקווה שיהיה בסדר, כי אמור להיות בסדר, למה שלא יהיה בסדר? ואת מנסה לגרש את המחשבות המפחידות של מה יכול לקרות, כי את חייבת לסמוך, על הבן החייל שלך או על הגננת שבחרת, איזו עוד אופציה עומדת לרשותך?

קדימה, הורים ותיקים, תצעקו לי – ברוכה הבאה להורות! מהרגע שגילית שאת בהריון ועד ליומך האחרון את הולכת לדאוג ללא הפסקה, לגלות פחדים שלא ידעת שקיימים בך ולהפוך להיות האמא ההיסטרית שתמיד אמרת שבחיים לא תהיי.

ואני אומרת – נכון. ידעתי את הכל. בחרתי בזה. עכשיו אני הלביאה הכי חזקה בעולם בלשמור על האינטרסים של הבן שלי. זה התפקיד הכי חשוב שלי כרגע, ואני מרגישה אותו טבוע בי כמו תוכנה שצרובה במוח שלי, אבל לא בתור איזה גאדג'ט אלא בליבה.

והנה, בתזמון מושלם הוא התעורר 🙂 אני באה, קטן שלי