כמה קלישאות בפוסט אחד

לפני חודש, כל חודש נספר. 1 עד 12. כל חודש מציינים עם תמונה ומזל טוב היום אתה בן X<12 חודשים.

היום, ממש לפני כמה דקות שמתי לב למשהו מוזר בתאריך של היום – המספר 12… למה הוא מוכר לי?

ואז נזכרתי, שהיום רני בן 1.1. שזה ביחידות של אמהות, לא בספרות עשרוניות, אומר שנה וחודש.

איך הוא גדל לי כל כך מהר? כל כך מהר שלא הספקתי לשים לב שעבר חודש מיום ההולדת שלו. אבל כן שמתי לב שמאז יום ההולדת שלו אני הספקתי להיות חולה שלוש פעמים, לאבד את הקול, לסיים 5 חבילות קלינקס בעצמי, לגלות איך מתעכל שניצל של תחנת דלק (רמז: הוא לא) ולאבד גם 5% ממשקל גופי.

כן, האימהות היא ברכה.

וגם צלחת הפטרי שנקראת מעון היא ברכה. מה שלא עושה חודש של דיאטה, עושה שבוע של וירוס בטן.

ובכל זאת – אני נמצאת בתקופה נהדרת. אחרי שסיימתי להישרף בלהבות החולי קמתי לתחייה מתוך האפר, מעוף חולה הפכתי לעוף חול. והמעבר מחוסר אונים של סמרטוט רצפה לחדוות עשייה של כביסות וקיפולים הוא פשוט נהדר. ערב אחד שלא יכולתי לסבול את היותי חסרת תועלת אפילו החלטתי לעשות מאמץ אדיר, כביר ובלתי סביר ולעמוד להכין סיר קובה. גלגלתי קובות אחת אחת!! כמו איזו מאמא מרוקאית ב5 בבוקר ביום שישי.

ובכל זאת כשאני עוצרת כדי לחשוב על זה, וכשאני נושמת עמוק ומתמסרת למחשבות. אני מבינה שבשנה האחרונה הגשמתי את עצמי כמו שלא עשיתי במשך הרבה מאוד זמן. הגשמתי שני חלומות שעליהם אני חולמת מאז שאני זוכרת את עצמי בערך – להפוך לאמא, ולהיות עצמאית ולעשות משהו טוב למען העולם.

(יש עוד חלומות שקיימים מאז שאני זוכרת את עצמי – לכתוב ספר ולכתוב/לביים מחזמר, עוד נגיע לזה אל תדאגו, ברודווי מחכה לי)

ההגשמה הזאת היא מתעתעת.

למה? כי ברמת הכותרת – כן, אני מגשימה את החלום. אבל ברמת היום-יום, אני בכלל לא חושבת על זה. אני ביצועיסטית, אני מתקתקת, אני מקדמת וממשיכה לחלום עוד קדימה. ואז יש גם ימים שאני שוקעת בתהיות – ומה אם אני טועה? ואולי זו לא הדרך הנכונה. ואיך אפשר לעשות את זה טוב יותר? ומה הכי נכון?

ואני מוצאת את עצמי יושבת שעות על גבי שעות וחופרת בגוגל. או בספרים. או בהדרכות ועצות של מנוסים ממני.

ולפעמים זה עוד יותר מלחיץ או מייאש.

ולפעמים כל מה שבא לי זה רק לא לאכזב את היקרים לי.

אבל לפעמים, כל מה שאני צריכה לעשות זה לעצור, ולשאול את עצמי האם אני בדרך הנכונה. זו שאלה סגורה אבל כל כך פתוחה.

כי אם כן יופי אבל אם לא – אז למה לא? וכמה לא? ומה המרחק מכן. וככה אני מזכירה לעצמי שזה כמו לשחות מרתון בים. יש דרך לעשות, והיא ארוכה, והיעד כביכול ברור – המצוף באופק. אבל כששוחים, כל מה שרואים מכל כיוון זה אותו דבר. אז לאיזה כיוון לשחות? איך אדע שאני לא שוחה בזיגזג? כשהראש בתוך המים והעיניים אפילו לא רואות את הקרקעית, אי אפשר להסתכל קדימה ולוודא כל הזמן שאני בכיוון. יש רק שני דברים שאני יכולה לעשות: לסמוך על עצמי, ולדעת שאוכל לספוג את התיקון כשבאופן בלתי נמנע הוא יגיע. אחרת, אם אמשיך רק להחזיק את הראש מעל המים ולהסתכל על המצוף אי שם באופק, אני לעולם לא אגיע אליו.

(ככה יצא ששחיתי 10 ק"מ בים שככל הנראה הפכו ל11, ועל בשרי למדתי, שמי שרוצה להגיע ליעד חייב להמשיך אפילו כשהוא מגלה שיש דבר כזה שפשפת בבית השחי).

(ועל מפגשים אינטימיים עם מדוזות נספר בשיעור אחר)

אז עצרתי רגע לקחת אוויר עם הראש מעל המים,

ועכשיו אני חוזרת לשחות. צוללת חזרה אל היום יום. יש הרבה משימות לעשות והרבה דברים להגשים.

מה שבטוח – מתרחקת משניצלים בתקופה הקרובה.

ותודה שקראתם את הפוסט הקלישאתי שלי.

אני אנסה להעמיד פנים שאני לא נרדמת כל ערב ב9 על הספה עם ריור קל על הכריות.