מתי פעם אחרונה כתבת לרני?

רועי שאל אותי לפני כמה ימים.

לא היתה לי תשובה בשלוף. האמת, שלא ממש זכרתי – יכול להיות שהפעם האחרונה היתה ביום ההולדת שלו? לפני יותר מחצי שנה?

כשרני נולד פתחנו לו תיבת ג'ימייל עם השם שלו. כן, ג'ימייל לתינוק. עשינו את זה כדי לשים לו שם, מידי פעם, מזכרות מכל מיני רגעים יפים – סרטונים שלו או שלנו יחד, ברכות ואיחולים לימי הולדת שלו (מאיתנו ומכל בני המשפחה), וכמובן – גם כמה מילים מאמא ואבא. ביחד או לחוד. אז מידי פעם, עם ההשראה המתאימה, וגם ללא כל סיבה מיוחדת – אנחנו כותבים לו, כל אחד בזמנו.

השאלה הזו הדהדה לי גם על מתי כתבתי פעם אחרונה באופן כללי. כמישהי שכתיבה וביטוי היא מקור חמצן בשבילה, או לכל הפחות מאוורר נעים בשרב לוהט, קשה לי לעבור תקופות ארוכות בלי לפרוק. ככל שעובר יותר זמן, כך זה נהיה קשה יותר, זורם פחות. כמו ספורט. אולי לא סתם זה נקרא כושר כתיבה…

ולמען האמת, בכל פעם שהקיצור דרך לבלוג קרץ לי, ואמר לי – בואי תבקרי, מזמן לא היית פה. התפתיתי לשנייה, ואז עניתי לו – לא, יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני צריכה להתקדם איתם.

אז כן, אני אומרת את האמת – אני עצמי ירדתי לעדיפות האחרונה ברשימת סדר העדיפויות שלי. זה נשמע רע, אבל זה נעשה מתוך בחירה מודעת, כאילו סוג של הקרבה עצמית אבל לא באמת. זו ירידה לצורך עלייה. אני עובדת עכשיו קשה כדי לשנות משהו מאוד מהותי בחיים שלי, שכשהוא ישתנה באופן בו אני רוצה – אני מאמינה שיביא איתו פריחה ושגשוג.

הרעיון בלהיות עצמאית (בכל תחום אגב, לא רק יזמות) מבוסס במהותו על הצורך להיות האדון לזמן של עצמי. ולא רק הזמן – גם השליטה בכסף, כשאתה לא עובד בשביל מישהו אחר שהוא לא עצמך.

אז בתקופה האחרונה לקחתי צעד נוסף קדימה. אמיץ או טיפשי, רק הזמן יגיד – אבל החלטתי שהגענו לצומת בה הדברים צריכים לתפוס כיוון ברור. הכנסתי את רני לגן (הוא עדיין בהסתגלות, עדיין תופס מחלות, ואני עדיין מקשיבה למקליט, כן), קניתי אוטו (יותר כמו – קיבלתי עם אפשרות לתשלום דחוי), והתחלתי לנהל לו"ז. יעבור עוד שבוע שבועיים לפני שהכל יכנס לשגרה אמיתית, אבל הביג סטפ מאחוריי – בחרתי.

והנה אני – יושבת בבית, אחרי שביטלתי פגישה חשובה היום, כי הגן סגור (מבצע מגן וחץ) וכי רני חולה. וכותבת פוסט בבלוג 🙂 סה"כ התקדמות בכיוון הרצוי.

אני לא אשקר – זה לא קל, ואני עמוסה בדאגות. כל פעם שהמחשבה קצת נודדת ל"מה אם" ונופלת לכל מיני תרחישים פסימיים, אני משתדלת להפסיק ולהזכיר לעצמי שיש מספיק מכשולים בדרך גם בלי שאני אהיה מכשול לעצמי. אם יש משהו שידעתי כשיצאתי לדרך, זה החשיבות של יציבות והתמדה. ואת שניהם ידעתי שיש לי. יציבות למול טלטלה נפשית של רכבת הרים שהרבה יזמים תיארו אותה, וכושר התמדה – אני לא ותרנית. מי שעוקב פה מספיק זמן כבר יודע את זה 🙂 אבל זה נכון מה שאומרים על רכבת ההרים – אבל היא פנימית לא פחות ממה שהיא חיצונית.

לסיום אשים פה קטע מהתוכנית האהובה על רני, בה עכבר העיר מחליט שהוא רוצה ללמוד לעוף כמו פיטר פן. כל פעם שאני צופה איתו בקטע הזה, אני מקבילה אותו בראש ליזם בודד מתחיל, שמחליט שהוא רוצה לעוף על החיים ולהקים מיזם שאין שני לו ולזכות בעושר ותהילה. וכולם כל הזמן אומרים לו – אתה לא יכול, אתה לא מאמין מספיק חזק, אתה לא נולדת לסיפור הנכון. והוא מאמין שאולי אם הוא יקח תנופה יותר חזקה, או יאמין יותר חזק, או ינסה מספיק פעמים – בסוף הוא יצליח.

ונחשו מה? בסוף הוא מתרסק ושובר את כל העצמות.

מעודד 🙂

(רועי, אגב, תמיד אומר שהקטע הזה מזכיר לו קונוטציה הרבה יותר סוטה)